סיומו של תיאור המבול מציג תמונה קשה ומוחלטת של חורבן, שבה החיים על פני האדמה הגיעו לקצם הסופי. הכתוב מסכם את התוצאות הנוראות ומדגיש את המעבר ממאבק ההישרדות אל דומיית המוות.
הביטוי נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים מעורר דיון רחב בקרב הפרשנים, שכן המילה "נשמה" מיוחסת בדרך כלל לאדם בלבד, ואילו כאן היא מתארת את כלל בעלי החיים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, יריעות שלמה ומלבי"ם] היא שיש לקרוא מילה זו במשמעות של "נשימה" – כלומר, כל יצור ששואף אוויר ונושם. לעומת זאת, יש המפרשים [רד"ק ותולדות יצחק] כי הכתוב מחבר כאן שני מושגים שונים כדי לכלול את כל הברואים: "נשמת חיים" המתייחסת לאדם, ו"רוח חיים" המתייחסת לשאר בעלי החיים.
האזכור כי רוח החיים נמצאת בְּאַפָּיו מלמד על מרכזיותו של החוטם כמקור החיים. הפרשנים [רבנו בחיי ותורה תמימה] מסבירים כי הנשמה נכנסת לאדם ויוצאת ממנו דרך האף, ולכן עיקר חיותו של האדם נמדדת בנשימתו, וזהו האיבר שדרכו בודקים אם אדם עודנו בין החיים.
המילה מִכֹּ֛ל זוכה להתייחסות כפולה. מצד אחד, האות מ"ם משמשת כאן כמ"ם של ביאור [קאסוטו], שמשמעותה "כלומר" – הכתוב מבהיר שכל מי שנושם, כלומר כל מי שחי ביבשה, מת. מצד שני, המילה "מכל" ולא "כל" מרמזת שלא הכול הושמד לחלוטין, שכן זרעי הצמחים שרדו את המבול [קונטרס חיבה יתירה].
הגדרת הנספים ככאלה שחיו בֶּחָֽרָבָ֖ה (ביבשה) מלמדת שמדובר באירוע חורבן גלובלי שהקיף את כל היבשות [אם למקרא], דבר שעשוי להסביר מדוע שכבות החורבן מכילות בעיקר שרידים של חיות יבשה [רש"ר הירש]. הגזירה כללה גם בעלי חיים דו-חיים החיים באזורים לחים וביצות, שכן גם הם זקוקים לאוויר ונחנקו במים [מלבי"ם]. עם זאת, ציון היבשה מחריג באופן ברור את הדגים שבים, שניצלו מן המבול.
שאלת הישרדותם של הדגים נידונה בהרחבה, והפרשנים מציעים לה מספר הסברים השזורים זה בזה. ברמה הטבעית, הדגים אינם זקוקים לנשימת אוויר [רד"ק ומלבי"ם], והם יכלו להימלט אל מעמקי האוקיינוס או להסתתר בנקיקי הסלעים מפני מי המבול [הטור הארוך ורבנו בחיי]. אולם, מאחר שמי המבול היו רותחים, הישרדותם לא הייתה טבעית בלבד אלא נבעה מהשגחה אלוהית. רוב הפרשנים מסבירים כי גזירת ההשמדה פסחה על הדגים משום שהם, בניגוד לחיות היבשה והעופות, לא השחיתו את דרכם ולא הזדווגו עם מינים אחרים [תורה תמימה, מזרחי, שפתי חכמים ומשכיל לדוד]. בנוסף, מאחר שהדגים אינם חולקים את אותה סביבת חיים עם האדם, הם לא הושפעו מחטאיו ולא הושחתו בעטיו [גור אריה ורד"ק]. לבסוף, מובא טעם אקולוגי-השגחתי: ה' לא רצה להחריב את העולם לחלוטין ולברוא מינים מחדש. מכיוון שלא ניתן היה להכניס דגים לתיבת נח כדי לשמרם, השמדתם הייתה מובילה להכחדה מוחלטת של המין, דבר שה' לא חפץ בו [רד"ק].
המילה החותמת את הפסוק, מֵֽתוּ, מסמנת את סוף התהליך. בניגוד לפעלים קודמים שתיארו את רגע הגוויעה והמאבק חסר הסיכוי במים העצומים והרותחים, מילה זו מתארת את המצב הסופי והמוחלט של המוות שהשתרר בעולם [קאסוטו וביאור שטיינזלץ].