לקראת פרוץ המבול, מוסר ה׳ לנח את לוח הזמנים המדויק, את אופן הענישה ואת היקף ההשמדה הצפוי.
כי לימים עוד שבעה: הפרשנים מציגים מספר רבדים למשמעותה של ארכה זו. במישור המעשי, שבוע הוא פרק זמן מוגדר המאפשר לנח לסיים את מלאכת הכנסת בעלי החיים והצידה לתיבה (רד"ק, קאסוטו). במישור המוסרי, המילה עוד מצביעה על כך ששבעת הימים הללו הם תוספת חסד על מאה ועשרים השנים שכבר ניתנו לדור המבול כדי לחזור בתשובה (רש"י, גור אריה, משכיל לדוד).
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששבעת הימים הוקדשו לאבל על מותו של מתושלח הצדיק. ה׳ חס על כבודו ועיכב את הפורענות כדי שהאנושות תספיד אותו כראוי. גישה נוספת גורסת כי בימים אלו שינה ה׳ את סדרי הטבע – כגון זריחת השמש במערב ושקיעתה במזרח – ואף הטעים את בני הדור מעין תענוגי העולם הבא. מטרת הניסים הללו היתה להמחיש להם מה הם עתידים להפסיד, מתוך תקווה אחרונה שיחזרו בתשובה (הדר זקנים).
אנכי ממטיר: בחירת המילה אנכי אינה מקרית. בניגוד למילה "אני", המבטאת לעיתים ריחוק ופעולה נוקשה, "אנכי" מבטאת קרבה, הכלה ורחמים. ה׳ מודיע כי גם בתוך גזירת ההשמדה הקשה, הוא פועל מתוך דאגה לתיקונו העתידי של העולם (רש"ר הירש).
השימוש בפועל ממטיר מציין כל דבר היורד מן השמים, להבדיל מהמילה "גשם" שמתייחסת בדרך כלל למים בלבד (קרני אור). הפסוק מתאר את המטר ואינו מזכיר את בקיעת התהומות, משום שעל פי דרך הטבע, ריבוי הגשמים מרכך את האדמה היבשה וגורם למעיינות התת-קרקעיים לפרוץ אל פני השטח. כך למעשה משיב ה׳ את העולם למצבו הקדמון של מים על פני הארץ, כפי שהיה בתחילת הבריאה (רד"ק).
ארבעים יום וארבעים לילה: הגדרת משך הזמן מראש נועדה בין היתר להרגיע את נח, כדי שלא יצטער ויחשוב שהגשם לא ייפסק לעולם (בכור שור). מעבר לכך, למספר ארבעים ישנה משמעות של "מידה כנגד מידה": ארבעים יום הם פרק הזמן הנדרש ליצירת עובר במעי אמו. מכיוון שדור המבול חטא בגילוי עריות והטריח את בוראו ליצור צורת ממזרים במשך ארבעים יום, נגזר עליהם עונש באותו פרק זמן בדיוק (רש"י, צאינה וראינה). פירושים נוספים קושרים את המספר לארבעים מכות שניתנות כעונש, או לכך שהדור עבר על התורה שניתנה במשך ארבעים יום (חזקוני). מבחינה מעשית, אף על פי שהמים נותרו על הארץ זמן רב יותר, ארבעים יום של גשם רצוף היו הזמן המדויק שנדרש כדי להבטיח את מחיקת כל החי (העמק דבר).
ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי: המילה היקום נגזרת מהשורש ק.ו.ם, והיא שם כולל לכל היצורים החיים המסוגלים לקום ולעמוד על רגליהם (שד"ל, רלב"ג). ההשמדה מתייחסת לחיים שעל פני היבשה בלבד, ואינה כוללת את הדגים או את שוכני התיבה (רד"ק). אבן עזרא מציין שמילה זו מופיעה במקרא רק בפרשת המבול, אך פרשנים אחרים מעירים כי זוהי טעות הנובעת משכחה, שכן המילה מופיעה גם בספר דברים ("ואת כל היקום אשר ברגליהם") (מחוקקי יהודה, אבי עזר).
הפעולה של ומחיתי (מחיקה) מתארת את פירוק המציאות הקיימת, והיא מנוגדת למהותו של היקום המסמל עמידה ויציבות. התוספת אשר עשיתי מדגישה את הטרגדיה: ה׳ יצר את הבריות במטרה שיחיו ויעמדו בזכות עצמם, אך בשל השחתתם, הוא נאלץ לבטל ולמחות את יצירתו שלו (רש"ר הירש).