ברגע היסטורי של סכנה קיומית, התקבצו אל התיבה נציגי כל עולם החי, מתוך השגחה אלוהית שנועדה לשמר את קיום המינים. התכנסות זו יצרה מציאות ייחודית של שלום בין טורפים לנטרפים. אולם, אין זה השלום המשיחי העתידי הנובע ממוסר עליון ושינוי הטבע, אלא שביתת נשק זמנית שנכפתה עליהם מתוך אימת המוות והסכנה המשותפת [פרדס יוסף]. המילה הֵמָּה מדגישה כי לא רק נח ומשפחתו ניצלו, אלא הם יחד עם באי כוחם של כל בעלי החיים, אשר נאספו אל התיבה בהדרגה ונכחו בה כולם ביום המיועד [קאסוטו, מלבי"ם].
הכתוב מפריד בפסוק זה בין וְכָל הַחַיָּה (חיות הבר) לבין וְכָל הַבְּהֵמָה (חיות הבית). הפרדה זו באה ללמד שבעת ההתכנסות לתיבה, חיות הבר איבדו את טבען הפראי, השקיטו את זעמן, והתנהגו בניחותא כבהמות בית [העמק דבר].
החלק המורכב בפסוק נוגע למעופפים, המתוארים בשלושה מונחים עוקבים: וְכָל הָעוֹף, כֹּל צִפּוֹר, ו-כָּל כָּנָף. כפילות זו עוררה דיון רחב בקרב המפרשים, שניסו לעמוד על ההבחנה המדויקת בין המושגים.
גישה אחת מציעה חלוקה הלכתית או פיזית: המילה צִפּוֹר מתייחסת לעופות טהורים בלבד, בעוד המילה כָּנָף באה לכלול גם את העופות הטמאים [תורה תמימה, צפנת פענח]. לחלופין, יש המסבירים כי צִפּוֹר מתאר עופות דרור המעופפים בחופשיות ומכוסים בנוצות, ואילו כָּנָף מתייחס לעופות ביתיים שאינם מרבים לעוף, או לחרקים חסרי נוצות [העמק דבר, רש"ר הירש].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מתמקדת בתחביר, ורואה במילים כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף סמיכות (מצב של "דבוק"), שמשמעותה: ציפור מכל מין של בעל כנף, או ציפור מכל סוג של מראה נוצה. ניסוח זה נועד להרחיב את היריעה ולכלול גם חרקים מעופפים, כגון חגבים, דבורים, צרעות וזבובים. מכיוון שחרקים אלו אינם נכללים בדרך כלל בהגדרה הרגילה של המילה ציפור, התורה הוסיפה את המילה כנף כדי להבהיר שגם הם באו אל התיבה [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, מלבי"ם, שד"ל, רד"ק, שטיינזלץ].
מנגד, יש החולקים על פרשנות זו וטוענים כי מבחינה תחבירית הצירוף אינו בא לרבות חרקים, שכן אלו כבר נכללים במושג הכללי של עוף או שרץ העוף. לפי דעה זו, הצירוף מהווה ביטוי של הרחבה והדגשה שנועד לבטא את סך כל סוגי הציפורים בעלות הכנף, ללא יוצא מן הכלל, כחלק מתיאור השלמות של באי התיבה [קאסוטו].
מעבר לחלוקה הזואולוגית, מתוך הצירוף כָּל כָּנָף למדו הפרשנים גם היבט הלכתי הנוגע להקרבת קורבנות על ידי בני נח לאחר המבול. ההדגשה על כנף שלמה באה למעט ולפסול עופות מרוטים שנוצותיהם נשרו, או עופות קטועים וחסרי איברים, מלהיות ראויים לעלות על המזבח [חזקוני, תורה תמימה, צפנת פענח].