מי המבול מילאו את ייעודם והביאו לקיצה של כל נוכחות חיה על פני האדמה. התיאור בפסוק נע מן הכלל אל הפרט, ומסתיים בנקודת שיא טראגית המדגישה את אובדנו המוחלט של נזר הבריאה.
הכתוב פותח במילה וַיִּגְוַע, המבטאת מיתה מהירה ופתאומית ללא חולי ממושך, כפי שקורה לאדם הטובע ונחנק במים [רד"ק, העמק דבר]. אף שעל פי רוב מונח זה מיוחס בתנ"ך לפטירתם השלווה של צדיקים, בהקשר של דור המבול הוא מתאר את הפסקת התנועה המוחלטת של הגוף והנפש כאחד [מחוקקי יהודה]. לפי אבן עזרא, הפועל מתאר פעולה שכבר הושלמה, כלומר שהם כבר מצאו את מותם בתוך ארבעים ימי ירידת הגשמים.
המונח הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ משמש כשם כולל לכלל בעלי החיים [אבן עזרא, מחוקקי יהודה], או לחלופין לכל היצורים למעט האדם [שד"ל]. לאחריו מפרט הכתוב את סוגי בעלי החיים השונים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שסדר הופעתם בפסוק – עוף, בהמה, חיה, שרץ ואדם – מהווה תיאור כרונולוגי של שלבי המוות במבול. העופות, בשל חולשתם, מתו ראשונים ממכת הגשמים שניחתה מלמעלה. אחריהם מתו הבהמות וחיות הבר, שאמנם ניסו למצוא מסתור במערות שבהרים, אך טבעו כשעלו המים. השרצים, שחלקם מסוגלים לחיות גם במים וגם ביבשה, שרדו זמן רב יותר [מלבי"ם, העמק דבר].
חתימת הפסוק במילים וְכֹל הָאָדָם מדגישה כי גם האדם, המובדל והחשוב שבכל יצורי מטה [ביאור יש"ר], הכולל אנשים, נשים וטף [חזקוני], מצא את מותו. קפיצה פתאומית זו מן השרץ הנחות אל האדם הנשגב ממחישה בעוצמה את גודל האסון [קאסוטו]. הפרשנים מסבירים כי האדם נזכר אחרון משום שהוא גווע אחרון. בזכות חכמתו ותחבולותיו, ניסה האדם להימלט מן השטף: הוא טיפס על הרים גבוהים, בנה ספינות, ונאחז בעצים. אולם, כאשר המים גברו חמש עשרה אמה מעל פסגות ההרים, כשלו כל מאמצי ההישרדות שלו, ואפילו הענקים טבעו [רד"ק, מלבי"ם, צרור המור]. בנוסף, טבעו של האדם חזק יותר, ולכן גסיסתו ארכה זמן רב יותר מזו של שאר היצורים [רא"ש].
מתוך תיאור האובדן, עולה השאלה המוסרית מדוע נענשו בני האדם בעונש כה חמור, הרי טרם ניתנה להם התורה והם לא נצטוו על קיום מצוות. התשובה המקובלת היא שהם נענשו על עבירות שהשכל האנושי והסברא הישרה מחייבים להימנע מהן, כדוגמת גזל ושפיכות דמים [חזקוני, פרדס יוסף]. יתרה מכך, גם אנשים כשרים שחיו באותו דור נספו במבול, משום שנמנעו מלהוכיח את הרשעים על מעשיהם הרעים [נחל קדומים].