פסוק זה ממשיך את ציוויו של ה׳ לנח לקראת הכניסה לתיבה, ומפרט את מספר העופות שיש לקחת ואת מטרתם. הפרשנים דנים בסוג העופות, בסיבה למספרם, ובמשמעות ההלכתית והמעשית של הציווי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה גַּם מקשרת פסוק זה לפסוק הקודם, ולכן הכתוב מדבר כאן אך ורק על עופות טהורים. כלומר, כשם שנח צווה לקחת שבעה זוגות מהבהמה הטהורה, כך עליו לקחת שבעה זוגות מהעוף הטהור. הסיבה לכך שלא הוזכרו כאן עופות טמאים, היא משום שעופות אלו הם לרוב עופות דורסים שלא היו מצויים בביתו של נח, אלא רק עופות טהורים ומבויתים [מלבי"ם]. בחירת הכתוב במילה מֵעוֹף ולא במילה ציפור, נועדה לכלול גם עופות שאינם כשרים להקרבה או מינים שבהם רק הנקבה טהורה והזכר טמא [צפנת פענח].
מנגד, קיימת גישה חולקת הסבורה כי הפסוק מתייחס לכלל העופות, טהורים וטמאים כאחד. לפי גישה זו, נח נדרש לקחת שבעה זוגות מכל מיני העופות כדי שיוכל להשתמש בהם גם למטרות אחרות, כגון שליחתם מן התיבה לבדוק את מצב המים. אם היה לוקח רק זוג אחד, וציפור טמאה כמו העורב הייתה מתה במשימתה, המין כולו היה נכחד מן העולם [קאסוטו].
הכתוב מציין במפורש שיש לקחת שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה. מבחינה ביולוגית, זכר אחד מסוגל לעבר נקבות רבות, ולכן מספר שווה של זכרים ונקבות נועד לרמוז לנח שהזכרים העודפים מיועדים להקרבת קורבנות עולה, שכן קורבן עולה בא מן הזכרים בלבד. אפשרות נוספת היא שהדבר נועד לבחון את בעלי החיים, שלא יזדווגו בתוך התיבה [פענח רזא]. בניגוד לבהמות, לגביהן השתמש הכתוב בביטוי "איש ואשתו", אצל העופות נכתב זָכָר וּנְקֵבָה. ההבדל נובע מכך שבהמות נולדות חיות ושלמות בדומה לבני אדם, בעוד שעופות בוקעים מביצים שאין בהן חיות בעת ההטלה [ריב"א].
סדר הופעת המינים בציווי מעורר גם הוא דיון. בניגוד לפסוקים קודמים שבהם העוף קדם לבהמה משום שנברא קודם לכן, כאן הוקדמה הבהמה לעוף. הסיבה לכך היא שהבהמות קרובות יותר לאדם, ובעיקר משום שהן מהוות את רוב הקורבנות שיקריב נח בצאתו מן התיבה, ולכן הוקדמו כדי לרמוז על מטרת ההקרבה [גור אריה, שפתי חכמים, לבוש האורה].
מטרת הבאת הזוגות מוגדרת במילים לְחַיּוֹת זֶרַע עַל־פְּנֵי כׇל־הָאָֽרֶץ, כלומר להבטיח את המשכיות המינים בעולם לאחר המבול, שכן מקומות המחיה שלהם פזורים על פני כל הארץ [רד"ק]. הכתוב משתמש בפועל לְחַיּוֹת המבטא קיום עתידי של המין, בשונה מהפועל "להחיות" שהוזכר קודם לכן והתייחס לאחריותו של נח לספק להם מזון בתיבה [קאסוטו].
לצירוף לְחַיּוֹת זֶרַע ישנה גם משמעות הלכתית מובהקת. הוא בא למעט בעלי חיים זקנים, סריסים או כאלה הסובלים מפציעה או מחלה קטלנית (טריפה). בעלי חיים אלו אינם מסוגלים להוליד צאצאים, ולכן אינם עונים על הדרישה של המשכיות המין ופסולים להקרבה [תורה תמימה, העמק דבר]. מעבר לכך, ריבוי העופות והבהמות הטהורות נועד גם לתועלת האדם; מינים אלו קרובים ומועילים יותר למזונו ולצרכיו של האדם. הבאת מספר רב של בעלי חיים מבויתים מנעה את הצורך להתחיל את תהליך הביות הארוך מחדש לאחר המבול, והבטיחה שהאנושות תוכל להשתקם במהירות [תולדות יצחק, מלבי"ם].