בראשית, פרק ז׳, פסוק ג׳

הציווי להכניס לתיבה גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם מופיע לאחר ציווי הבהמות, הקרובות יותר לאדם ומשמשות לעיקר הקורבנות, והוא מתייחס לרוב לעופות טהורים ומבויתים, אם כי יש הסבורים שהוא כולל את כלל המינים כדי למנוע הכחדה אם יישלחו למשימות מחוץ לתיבה. הדרישה להביא שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה רומזת שהזכרים העודפים מיועדים להקרבה לה', והשימוש במונחים אלו במקום "איש ואשתו" נובע מכך שעופות בוקעים מביצים נטולות חיות בעת ההטלה. תכלית הציווי היא לְחַיּוֹת זֶרַע עַל־פְּנֵי כׇל־הָאָרֶץ, כלומר להבטיח את המשכיות המינים בעתיד, ולכן נפסלו מהכנסה לתיבה עופות עקרים, זקנים או חולים שאינם מסוגלים להתרבות. מעבר לכך, הבאת מספר רב של מינים מבויתים נועדה לאפשר לאנושות להשתקם במהירות לאחר המבול מבלי להתחיל מחדש את תהליך הביות הארוך.