לאחר מאה ועשרים שנות המתנה, בניית התיבה הושלמה. ימי האבל על מות מתושלח הסתיימו, והחודש השני, חודש חשוון, הגיע. כעת, שבעה ימים בלבד לפני פרוץ המבול, פונה ה' אל נח בציווי סופי להיכנס אל התיבה ולהינצל מן האובדן המוחלט.
וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ
הפרשנים מסכימים כי ישנה משמעות עמוקה לשינוי בשם האל בפסוק זה. בעוד שבפרשיות הקודמות, שעסקו בבריאת העולם, בחוקיותו ובמשפטו, הופיע השם "אלוהים" המייצג את מידת הדין וההשגחה הכללית, כאן מופיע השם המפורש (ה') המייצג את מידת הרחמים. שינוי זה מלמד כי הצלת נח אינה רק פעולה טכנית של שימור המין האנושי, אלא מעשה של חסד, רחמים והשגחה פרטית על האדם הצדיק [רמב"ן, עמק דבר, חזקוני]. שם זה גם רומז לתכלית ההצלה – חינוך מחדש של האנושות לקראת עתיד מתוקן [רש"ר הירש], ואף רומז לקרבנות שעתיד נח להקריב ביציאתו מן התיבה, שכן פרשיות הקרבנות בתורה נכתבו תמיד בשם המפורש [רמב"ן].
בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה
הקריאה להיכנס לתיבה המוכנה מגיעה ברגע האחרון, ולפי חלק מהמדרשים, נח עצמו היה מקטני אמונה ולא נכנס אליה בפועל עד שמי המבול דחפו אותו פנימה [רמב"ן]. הציווי להכניס את "כל ביתו" אינו כולל רק את בני משפחתו, אלא גם את רכושו הפרטי, משרתיו, וחיות הבית שלו שנועדו לשמש אותו ולהקל על עבודתו בתיבה, מתוך דאגה והשגחה פרטית לצרכיו [עמק דבר, מלבי"ם].
ברובד הרעיוני והחסידי, התיבה משמשת כמטאפורה ללימוד התורה ולתפילה. הקריאה "בוא אל התיבה" היא קריאה לאדם להיכנס אל תוך עולמה המוגן של התורה, כדי להינצל מ"מי המבול" – טרדות העולם הזה, הלחצים והחרדות המאיימים להטביע אותו. יתרה מכך, האדם מצווה להכניס אל התיבה את "כל ביתו" – לא להסתפק בהצלה רוחנית אישית, אלא לדאוג גם לסביבתו ולמשפחתו [חומש קה"ת].
כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שה' מדגיש בפני נח כי ההצלה בזכותו בלבד. ה' מבהיר לנח שלא יטעה לחשוב שבני משפחתו ניצלים בזכות צדקתם שלהם, או משום שהם צעירים שטרם הגיעו לגיל ענישה. בדור המבול, גם ילדים נענשו בעוון אבותיהם, ובני משפחת נח ניצלים אך ורק בזכות עמידתו המוסרית של אביהם [אור החיים, ספורנו, הטור הארוך, קונטרס חיבה יתירה].
מדוע ה' מציין את צדקת נח רק כעת, ולא כאשר ציווה עליו לבנות את התיבה עשרות שנים קודם לכן? יש המסבירים כי בתחילה ה' המתין לראות שמא בני הדור יחזרו בתשובה, ורק לאחר שעמדו במריים, הוכרזה צדקתו הבלעדית של נח [כלי יקר]. בנוסף, לאחר מאה ועשרים שנה שבהן נח בנה את התיבה, הוכיח את בני דורו ועמד בצדקתו, היה ראוי לציין זאת במפורש [פרדס יוסף].
הפרשנים שמים לב להבדל בולט: בתחילת הפרשה תואר נח כ"צדיק תמים", ואילו כאן ה' קורא לו רק צַדִּיק. הסיבה העיקרית לכך היא כלל של דרך ארץ: "אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, וכולו שלא בפניו". מאחר שה' מדבר כעת אל נח ישירות, הוא מזכיר רק חלק ממעלותיו [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, משכיל לדוד, צאינה וראינה]. הסבר נוסף קושר זאת לסיבת חורבן הדור: התואר "תמים" קשור להתרחקות מזנות, ואילו "צדיק" משמעו אדם ישר בממונו שאינו גוזל. מכיוון שגזר הדין של דור המבול נחתם על חטא הגזל, ה' מדגיש בפני נח את התואר "צדיק", המעיד על כך שידיו נקיות לחלוטין מגזל, אפילו של רכוש פעוט, בניגוד גמור לבני דורו [כלי יקר].
לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה
המילה לְפָנַי באה להדגיש את טוהר לבו של נח. בדור מושחת, המושגים של צדק ומוסר מתעוותים, ואדם יכול להיחשב צדיק בעיני החברה אף על פי שאינו כזה. לכן ה' מעיד על נח שהוא צדיק "לפני" – כלומר, על פי אמות המידה האלוהיות והאמיתיות [רש"ר הירש]. מאידך, יש המפרשים כי צדקתו של נח הייתה "לפני" – כלומר בסתר, בינו לבין בוראו. בשונה מאברהם אבינו שפעל בגלוי, התווכח עם בני דורו וקרא בשם ה', נח שמר על צדקתו פנימה, ולכן גם דרך הצלתו היא להסתתר ולהיסגר בתוך התיבה [שפתי כהן].
התוספת בַּדּוֹר הַזֶּה מדגישה את גודל הישגו של נח. קשה מאוד לאדם שלא להיות מושפע מהסביבה שבה הוא חי. העובדה שנח הצליח לשמור על צדקתו מול ההשפעה ההרסנית של דורו, מוכיחה שהוא ראוי להיות הגרעין האנושי שממנו יושתת ויבנה העולם החדש [רש"ר הירש, כלי יקר].