תאריך מדויק ופירוט של איתני הטבע החוברים יחד, מציינים את הרגע שבו העולם הסדור שב למצב של תוהו ובוהו בראשיתי, שבו מים עליונים ותחתונים מתערבבים. הרישום המדויק של הזמן נועד להדגיש כי המבול לא היה תופעת טבע מקרית או תוצאה של מערכת כוכבים, אלא גזירה אלוהית ישירה ומכוונת, שביצועה החל בדיוק עם תום מאה ועשרים שנות ההמתנה לחזרה בתשובה [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הציון לחיי נח מעורר שאלה, שכן ניתן היה לכתוב פשוט את שנת האירוע. יש המסבירים כי נח נחשב לראש האנושות החדשה, ולכן מונים את השנים על פי שנות מלכותו וחייו [קאסוטו]. מנגד, יש שדורשים כי שנת המבול הושמטה ממניין שנותיו הרגילות של נח, משום שבשנה זו חווה צער וטורח כה רבים, עד שלא נחשבה לחלק מ"חייו" האמיתיים [צרור המור, ברכת אשר].
קביעת התאריך בחדש השני מהווה מוקד למחלוקת יסודית בין חכמים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מציגה שתי תפיסות: האחת גורסת כי מדובר בחודש מרחשוון, שכן סופרים את חודשי השנה מחודש תשרי שבו נברא העולם. הגישה השנייה טוענת כי מדובר בחודש אייר, מתוך תפיסה שהעולם נברא בניסן או שמניין החודשים מתחיל תמיד מניסן [רש"י, רד"ק, מזרחי, גור אריה].
החורבן מתואר דרך שתי חזיתות של מים. המילה נבקעו אינה מתארת שבירה רגילה או קלקול של האדמה, אלא פתיחה והתרחבות עצומה של המעיינות כדי לאפשר לכמויות מים אדירות לפרוץ החוצה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. המים התת־קרקעיים, שנאגרו בבטן האדמה עוד מימי הבריאה, פרצו מעלה, ויש המתארים אותם כמים רותחים שעלו בעקבות זעזועים געשיים עמוקים [מלבי"ם, ביאור יש"ר].
הביטוי תהום רבה מתייחס למאגר המים העמוק. הפרשנים שמים לב לכך שהמילה "רבה" מופיעה בלשון נקבה, ומסבירים זאת כעיקרון של מידה כנגד מידה: בני האדם חטאו ברעה "רבה" (ככתוב "רבת רעת האדם"), ולכן נענשו באמצעות תהום "רבה" [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד].
במקביל למים שעלו מן הארץ, וארובות השמים נפתחו. המילה ארובה מתארת פתח או חלל בגג שנועד להעברת חפצים, והיא משמשת כאן כמשל פיוטי לשפע העצום של המים שניחתו מלמעלה, כאילו נפתחו פתחים בשמיים המאפשרים למים לפרוץ בבת אחת [שד"ל, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. יש המפרשים את האות וי"ו במילה וארובות כמשמעות של "אחר כך", כלומר: תחילה ירדו גשמים עזים שריככו את האדמה, ורק לאחר מכן נבקעו המעיינות מתוכה [רד"ק].
מעניין לציין את סדר הדברים: הכתוב מקדים את המים התחתונים (המעיינות) למים העליונים (השמיים). הסיבה לכך היא שמדובר בפורענות וקללה, בעוד שכאשר התורה מתארת ברכה, היא תמיד מקדימה את השמיים לארץ. יתרה מכך, שמו של ה' נעדר לחלוטין מפסוק זה של חורבן, שכן דרכה של התורה להרחיק את אזכור השם המפורש מתיאורי פורענות ישירה, ולייחדו למעשי הצלה ורחמים [רבנו בחיי]. חיבורן של שתי תופעות טבע מנוגדות אלו – רעידות אדמה המבקעות את התהומות מלמטה, וגשמי זעף בלתי פוסקים מלמעלה – אינו דבר טבעי, והוא ממחיש את חומרת הזעם האלוהי שמחק את היקום [מלבי"ם, הכתב והקבלה].