שיא המבול מגיע לנקודת האל חזור, שבה המים הופכים מזרם הולך וגובר לכוח הרסני ומוחלט המכניע את הטבע כולו. הכתוב פותח במילה וְהַמַּיִם כדי להעביר את מוקד תשומת הלב מהתיבה, שנידונה בפסוק הקודם, אל המים הגועשים תחתיה [קאסוטו].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין ריבוי המים שהוזכר קודם לכן, לבין תיאור המים שגָּבְרוּ. בעוד שריבוי מציין כמות, המונח גבורה מצביע על כוח אלים, התקוממות וניצחון על היבשה [רד"ק, מחוקקי יהודה]. כוח זה בא לידי ביטוי בזרמים אדירים ששטפו את הארץ, עקרו עצים והחריבו בניינים [הטור הארוך, מחוקקי יהודה]. הכפילות במילים מְאֹד מְאֹד מצביעה על הקצנה ועל הגעת המים למפלס המקסימלי האפשרי, מעבר לכל שיעור [אבן עזרא, מלבי"ם, קאסוטו].
בשלב זה, המים עולים ומכסים את המקומות הגבוהים ביותר. הפועל וַיְכֻסּוּ מופיע בצורת סביל, להדגיש שההרים נבלעו לחלוטין תחת המים [קאסוטו]. מבחינה לשונית, המילה הֶהָרִים נגזרת משורש ה.ר.ה (הריון), לרמוז על הרים המכילים בתוכם מתכות שונות [אם למקרא]. המים התנשאו לגובה של חמש עשרה אמה מעל פסגות ההרים [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. לכיסוי ההרים ישנה משמעות טרגית ומיידית לגורל האנושות: בני האדם ובעלי החיים ברחו אל ראשי ההרים בניסיון להינצל, וברגע שגם אלו כוסו במים, אפסה כל תקווה ומיד לאחר מכן גווע כל בשר [רא"ש, בכור שור].
גישה ייחודית מציעה כי עוצמת המים הייתה כה רבה, עד שהם עקרו שטחי אדמה נרחבים ויצרו הרים וגבעות שלא היו קיימים לפני המבול. לפיכך, ההרים הגבוהים המוזכרים, כדוגמת הרי אררט, נוצרו למעשה תוך כדי האירוע עצמו [העמק דבר].
סיום הפסוק במילים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם מעורר תמיהה, שהרי ברור שכל ההרים נמצאים תחת השמים [ברכת אשר על התורה]. מתוך כך, מתפתחת מחלוקת פרשנית סביב היקף המבול. גישה אחת גורסת כי התוספת נועדה להדגיש את הטוטאליות של ההרס ולשלול טענות כאילו המבול לא ירד באזורים מסוימים, כדוגמת ארץ ישראל [נחל קדומים]. על פי תפיסה זו, יש להאמין לפשט הכתוב ולדחות שמועות על הרים גבוהים בארצות רחוקות שלא כוסו [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. מנגד, יש הסבורים כי הכפילות של המילה "כל" באה דווקא למעט ולהגביל. לפי גישה זו, המבול אכן לא ירד בארץ ישראל, והפסוק מוציא מכלל הכיסוי הרים גבוהים במיוחד שפסגותיהם נסתרות בעננים ואינם נחשבים "תחת השמים", או שכוונת הכתוב היא רק להרים רגילים המצויים בכל מקום, ולא לפסגות נדירות ויוצאות דופן [קונטרס חיבה יתירה].