מי המבול מגיעים לשיא עוצמתם, מוחקים את אחרוני המפלטים על פני האדמה ויוצרים משטח מים אחיד וחובק כל. גובה המים המצוין אינו רק נתון גיאוגרפי, אלא פרט מעשי קריטי להבטחת הישרדותה של התיבה.
הפרשנים מסכימים פה אחד כי המילים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה אינן מתארות את גובה המים מן הקרקע, שהרי ההרים הגבוהים מתנשאים לגובה רב הרבה יותר. הכוונה היא שהמים התרוממו חמש עשרה אמה מעל לפסגות ההרים הגבוהים ביותר [רש"י, מזרחי, גור אריה, רד"ק, שפתי חכמים]. תהליך הצפת הארץ התרחש בשלבים: תחילה התמלאו הבקעות והעמקים עד שפני המים השתוו לגובה ראשי ההרים, ורק לאחר מכן הוסיפו המים וגברו חמש עשרה אמה נוספות כלפי מעלה [רש"י, תורה תמימה]. הבנה זו שוללת את האפשרות הנסית והלא טבעית שהמים עמדו כחומות והעתיקו את מבנה הקרקע בגובה אחיד של חמש עשרה אמה גם בהר וגם בעמק [גור אריה, תורה תמימה].
למידה מדויקת זו של חמש עשרה אמה יש משמעות ברורה. קומתה הכוללת של התיבה הייתה שלושים אמה. שכבת מים בעובי של חמש עשרה אמה מעל ראשי ההרים הבטיחה שגם אם התיבה הייתה שקועה במים עד מחצית קומתה, היא יכלה לשוט בבטחה ולעבור מעל הפסגות הגבוהות ביותר מבלי להתרסק עליהן [קאסוטו, חזקוני].
במבט ראשון, המילים וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים נראות כחזרה מיותרת, שכן הפסוק הקודם כבר ציין מפורשות שההרים הגבוהים כוסו במים. כדי ליישב קושי זה, יש המפרשים כי הפועל כאן מתאר פעולה שכבר הושלמה, כלומר: רק לאחר שכבר נתכסו ההרים לחלוטין, גברו המים חמש עשרה אמה נוספות [הכתב והקבלה, ברכת אשר]. גישה אחרת מציעה שהפסוק הקודם ציין רק את עצם עובדת הכיסוי, ואילו כאן הכתוב בא ללמד על מידת הכיסוי ועובי שכבת המים [קאסוטו]. התוצאה הישירה והמיידית של כיסוי מוחלט זה הייתה אובדן כל בשר, שכן לא נותר אף מקום יבש שאליו ניתן היה לנוס ולהינצל [חזקוני].