יצא לכם פעם לדמיין מה קרה כשהמים של המבול המשיכו לעלות עוד ועוד, וכיסו את כל העולם? התורה משתמשת במילה וַיִּגְוַע, שפירושה שהחיים שלהם הסתיימו. המים כיסו הכול, ולבעלי החיים ולאנשים פשוט לא היה לאן לברוח.
התורה מספרת לנו בדיוק לפי איזה סדר זה קרה. ראשונים היו העופות, כי הם חלשים יחסית והגשם החזק שירד מלמעלה פגע בהם מיד. אחריהם היו הבהמות וחיות הבר. הן ניסו להתחבא במערות שבהרים, אבל המים הגיעו גם לשם. השרצים, שחלקם יודעים להסתדר גם במים וגם ביבשה, הצליחו להחזיק מעמד קצת יותר זמן, אבל בסוף גם הם לא יכלו להישאר בחיים.
בסוף מופיעות המילים וְכֹל הָאָדָם. בני האדם מוזכרים אחרונים, כי הם החזיקו מעמד הכי הרבה זמן. למה? כי לבני אדם יש שכל. הם ניסו להציל את עצמם בכל דרך אפשרית: הם טיפסו על הרים גבוהים, בנו סירות, ונאחזו בעצים. אבל כשהמים עברו אפילו את הפסגות הכי גבוהות של ההרים, גם החכמה של בני האדם כבר לא עזרה להם.
אולי תשאלו את עצמכם, למה בעצם ה׳ העניש אותם? הרי באותו זמן עוד לא ניתנה התורה והם לא קיבלו מצוות. התשובה היא שיש דברים שכל אדם צריך להבין לבד בעזרת השכל שלו, כמו שאסור לגזול או לפגוע באחרים. ומה עם האנשים הטובים שחיו אז? גם הם לא ניצלו, כי הם ראו את המעשים הרעים של האחרים, שתקו, ולא ניסו לעצור אותם או להסביר להם שהם טועים.