יצא לכם פעם לעמוד בפתח של מקום כלשהו ולחכות עד הרגע האחרון ממש, רק בגלל שקיוויתם שמשהו פתאום ישתנה לטובה? זה בדיוק מה שקרה לנח כשהגיע הזמן לסגור את דלתות התיבה.
התורה מספרת לנו על הרגע שבו המשפחה נכנסת פנימה וכותבת: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו. שימו לב שהגברים מוזכרים בנפרד והנשים בנפרד. הסיבה לכך היא שבתוך התיבה הם חיו בנפרד ולא התנהגו כמו משפחה רגילה שמביאה ילדים לעולם. למה? כי בחוץ התרחש אסון כבד. כשהעולם כולו נמצא בצער כל כך גדול ונהרס, זה לא זמן מתאים לשמוח, לחגוג או להרחיב את המשפחה, ולכן הם נהגו בשקט ובעצבות מתוך השתתפות בצער על מה שקורה בחוץ.
אבל מתי בדיוק נח נכנס לתיבה? הכתוב אומר שהוא נכנס מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל. כלומר, הוא נשאר בחוץ עד שהמים ממש התחילו לרדת ודחפו אותו פנימה. למה הוא המתין בחוץ כל כך הרבה זמן? נח היה אדם צדיק שהיה לו אכפת מאוד מאחרים. הוא עמד בחוץ והתעכב, כי הוא קיווה בכל ליבו שכאשר האנשים יראו את הגשם מתחיל, הם פתאום יבינו שטעו, יתחרטו על המעשים הרעים שלהם ויבקשו סליחה. נח חיכה עד השנייה האחרונה ממש, מתוך תקווה עמוקה שה' ירחם על כולם והמבול יתבטל, ורק כשהמים כבר לא השאירו לו ברירה, הוא נכנס אל התיבה.