בראשית, פרק ז׳, פסוק כ״ג

תארו לעצמכם שבניתם ארמון חול ענק ויפהפה על שפת הים, ואז הגיע גל גדול ושטף אותו לגמרי, עד שהחול נשאר חלק ואי אפשר בכלל לדעת שהיה שם משהו קודם. זה בערך מה שקרה במבול. המים העוצמתיים לא רק פגעו במה שהיה בחוץ, אלא ה' עשה כך שהם ממש העלימו הכל. התורה משתמשת במילה וַיִּמַח, שמשמעותה מחיקה מוחלטת. המים פיררו והעלימו את הכל, עד שלא נשאר שום סימן למה שהיה שם קודם. המחיקה הזו כללה את כל הַיְקוּם, כלומר את כל בעלי החיים והיצורים שחיו על פני האדמה. אבל שימו לב לסדר שבו הדברים קרו: קודם כל נמחה האדם, ורק אחר כך הבהמות, כמו שכתוב מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה. למה דווקא בסדר הזה? מכיוון שהאדם הוא זה שהתחיל להתנהג בצורה לא טובה, והוא זה שגרם גם לשאר היצורים לשנות את דרכם, ולכן הפגיעה התחילה ממי שיזם את המעשים הרעים. אולי תשאלו את עצמכם, ומה עם הדגים? מעניין לדעת שהם בכלל לא מוזכרים כאן. הסיבה היא שהדגים ניצלו, כי הם פשוט צללו עמוק אל תוך מצולות הים, למקומות שבהם המבול לא פגע בהם. בסופו של דבר, אחרי כל הסערה הגדולה, וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה. המילה אַךְ באה ללמד אותנו שגם נח לא יצא מהתיבה כשהוא חזק ורענן. הוא היה עייף מאוד וחלש מכל העבודה הקשה של הטיפול המסור בחיות במשך חודשים ארוכים. מכל העולם העצום שהיה קודם, נשאר רק נח יחד עם משפחתו והחיות שבתיבה, וממנו תתחיל עכשיו האנושות כולה לצמוח מחדש.