מערכת של יסורים חקלאיים וכלכליים הובאה על העם במטרה לעוררו לתשובה, אך מתברר כי המכות לא השיגו את מטרתן הרוחנית. הפגיעה האלוהית התבטאה בשלוש מכות קשות שהונחתו על התבואה.
המכה הראשונה היא בַּשִּׁדָּפוֹן, לקות הפוגעת בזרע עוד בטרם הבשיל [מצודת ציון], וגורמת לאובדן הנפח והמשקל של הקמה [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. לאחריה באה מכת הַיֵּרָקוֹן, מחלה הפוגעת בתבואה [ביאור שטיינזלץ], מרוקנת אותה מגרעיניה [אברבנאל] וגורמת לה לשנות את צבעה ולהפוך לירקרקת וחסרת חיים [אבן עזרא, מצודת ציון]. על מכות אלו נוסף גם הברד שהשלים את ההרס.
הפגיעה הקיפה אֵת כׇּל־מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם. מבחינה לשונית, הכוונה היא שה' הכה בכל יגיע כפם והתבואות שזרעו [רד"ק, מצודת דוד, אברבנאל]. החרבת היבול מהווה היפוך מוחלט להבטחה האלוהית המוכרת מהתורה, לפיה ה' יברך את כל מעשה ידיו של האדם [אבן עזרא].
למרות הייסורים הקשים, תגובת העם מתוארת במילים וְאֵין־אֶתְכֶם אֵלַי. המילה אֶתְכֶם מתפרשת כאן במשמעות של "אתם עצמכם" [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. רוב הפרשנים מסכימים כי ה' מלין על כך שהעם לא שב אליו בתשובה בעקבות המכות, ואפילו לא פנה אליו כדי להיוושע מן המצוקה.
גישה שונה ומעמיקה יותר מציגה קשר ישיר בין סיבת העונש לבין התנהגות העם: הפגיעה בכל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם באה משום שעבודת ה' של העם הסתכמה בפעולות חיצוניות בלבד, "מעשה ידיים" גרידא, ללא כוונה פנימית וללא לב. העם עסק בבניית המקדש כגוף ללא נשמה, ולכן ה' קובע כי אֶתְכֶם – המהות הפנימית שלכם – אינה מופנית כלל אליו [מלבי"ם].