הנביא מזכיר לעם את המציאות הכלכלית הקשה ואת המארה ששרתה ביבולים טרם התגייסותם לבניין המקדש, מציאות שממחישה את הפער הכואב בין ציפיות האדם לבין התוצאה בפועל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר כיצד קללת ה׳ ניכרה היטב בחקלאות, כאשר התבואה התייבשה, הצטמקה ופחתה באופן משמעותי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
בחלקו הראשון של הפסוק, אדם היה ניגש אל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים, כלומר אל כרי חיטים שנראה היה כי יפיק עשרים מידות של תבואה, אך בפועל וְהָיְתָה עֲשָׂרָה – הוא מצא בה רק עשרה. פרשנים מציינים כי המספרים אינם בהכרח מדויקים, אלא באים לבטא אובדן של כמחצית מהיבול המצופה [רד"ק].
בחלקו השני, הפסוק עובר לתאר את הפגיעה במשק היין. החקלאי היה ניגש אל הַיֶּקֶב, שהוא הבור שאליו ניגר היין מן הגת [רש"י, מצודת ציון]. מטרתו הייתה לַחְשֹׂף, פעולה שמשמעותה שאיבה, דלייה או לקיחה של נוזלים [רוב המפרשים]. לגבי המילה פּוּרָה, קיימות שתי התייחסויות עיקריות: יש המפרשים כי מדובר בגת עצמה או בפעולת דריכת הענבים [מצודת ציון, רד"ק], בעוד אחרים מסבירים כי זהו שם של מידה קבועה ומוכרת לשאיבת יין, בדומה לכדים [רש"י, מלבי"ם, רד"ק]. גם כאן, הציפייה הייתה לשאוב חֲמִשִּׁים מידות, אך בפועל וְהָיְתָה עֶשְׂרִים בלבד.
מעניין לשים לב להבדל ביחסי הפחת שבין התבואה ליין. בעוד שבתבואה האובדן עמד על חצי (מעשרים לעשרה), ביין האובדן היה גדול יותר באופן יחסי (מחמישים לעשרים). כדי ליישב פער זה, מוסבר כי לא נשתלחה ביין קללה חמורה יותר מאשר בדגן, אלא שההבדל נובע מאופן ההערכה של החקלאי; ערימת התבואה גלויה לעין ולכן קל יותר לאמוד אותה, לעומת היין שנמצא בתוך בור עמוק, מה שגורם לאדם לטעות בהערכתו ולהפריז בציפיותיו [רש"י]. בנוסף, מובאת גישה ולפיה היין נמדד מטבעו בכמויות גדולות יותר, וכאשר הוא לוקה בחסר, הדבר מהווה סימן רע וקשה במיוחד לעולם [רש"י].