הבעלות המוחלטת על עושר העולם נתונה בידי הבורא, ובידו לנתב אותו כרצונו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההכרזה לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב באה להדגיש כי כל הרכוש בעולם, ביד מי שלא יהיה, שייך למעשה לה' ונמצא ברשותו המלאה. בסמכותו לקחת עושר מאדם אחד ולהעבירו לאחר כפי רצונו [רש"י, רד"ק]. מאחר שהכל שלו, ראוי ונכון שהעושר הזה יובא אל בית ה' [ביאור שטיינזלץ].
כדי להביא את השפע אל המקדש, ה' יעשה פלא ויתן בלב הגויים את הרצון להביא את כספם וזהבם לירושלים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד]. תהליך זה יוביל להכרה אוניברסלית: אומות העולם יבינו בעצמן כי העושר כולו שייך לה', וישיבו אותו מרצונם אל בעליו האמיתי, אדון הכל [מלבי"ם].
באשר לחתימת הפסוק, נְאֻם יְהֹוָה צְבָאוֹת, התעורר בעבר ספק האם המילה המדויקת היא "נאם" או "אמר", שכן במספר מקורות בדברי חז"ל הפסוק מצוטט עם המילה "אמר". עם זאת, מסורת המסורה הגדולה מכריעה את הספק וקובעת כי הנוסח המדויק הוא אכן "נאם", שכן פסוק זה נמנה במפורש כאחד מעשרים ושבעה המקומות בתנ"ך שבהם מופיע הצירוף המדויק "נאם ה' צבאות" [מנחת שי].