הנביא מציג בפני הכהנים חידה הלכתית מורכבת, שנועדה לבחון את בקיאותם בדיני טומאה וטהרה לאחר שנות הגלות, ומתוכה להעביר מסר רוחני עמוק על אופן ההעברה של מצבים רוחניים.
הפסוק מתאר אדם הנושא חפץ בשולי בגדו, שכן באותה תקופה נהגו להתעטף בבגדים דמויי טלית ולהשתמש בשוליהם לנשיאת משאות [ביאור שטיינזלץ]. המילה יִשָּׂא משמעותה סבל ונשיאה, והביטוי בִּכְנַף בִּגְדוֹ מכוון לשולי הבגד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המאכל המוזכר, הַנָּזִיד, הוא תבשיל [רש"י, מצודת ציון, רד"ק], המורכב בעיקר מירקות [ביאור שטיינזלץ].
לגבי מהותו של בְּשַׂר־קֹדֶשׁ ומשמעות השאלה הֲיִקְדָּשׁ, קיימת מחלוקת יסודית בין הפרשנים. גישה אחת מפרשת את הדברים כפשוטם: מדובר בבשר קורבנות קדוש ממש, והנביא שואל האם הקדושה יכולה לעבור הלאה למאכלים אחרים באמצעות מגע. לפי גישה זו, הכהנים ענו לֹא בצדק גמור, שכן קדושה אינה עוברת מדבר לדבר על ידי נגיעה חיצונית בלבד, אלא רק במקרה של העברת טעם בבישול [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, גישה שניה ומרכזית טוענת כי המילה קֹדֶשׁ מתארת כאן דווקא דבר המובדל מחמת טומאתו, כמו בשר נבלה או שרץ [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק]. בהתאם לכך, השאלה הֲיִקְדָּשׁ פירושה "האם ייטמא?" [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. לפי קו מחשבה זה, הנביא מציג שרשרת ארוכה של העברת טומאה: הבגד שנגע בטומאה הופך ל"ראשון לטומאה", הוא נוגע בלחם שנעשה "שני", הלחם נוגע בנזיד שנעשה "שלישי", והנזיד נוגע ביין או בשמן שנעשים "רביעי לטומאה". השאלה המופנית לכהנים היא האם מאכל שהוא במדרגת טומאה רביעית נחשב אכן טמא [מצודת דוד, רד"ק].
תשובת הכהנים השלילית מעוררת דיון נרחב בשאלה האם הם טעו בהלכה. יש הסוברים כי הכהנים אכן טעו, שכן בדיני קודשים, גם הרביעי בשרשרת נחשב טמא [מצודת דוד, רד"ק, רש"י]. מנגד, יש המגינים על הכהנים וטוענים כי לא שיבשו את ההלכה. ההסבר לכך הוא שהשאלה התייחסה לדרגה חמישית של טומאה (שהיא אכן טהורה), או שבאותה עת טרם נגזרה הגזרה המחמירה על טומאת דרגה רביעית [רש"י, רד"ק].
מתוך פולמוס הלכתי זה, עולה תוכחתו הסמויה של הנביא: בין אם הכהנים בקיאים בהלכה ובין אם טעו, התעצלותם בבניין בית המקדש גורמת לכך שכל קורבנותיהם נחשבים טמאים לפני ה', בדומה לטומאה המתפשטת ועוברת בקלות מחפץ לחפץ [רד"ק].