הנביא קורא לעם לשים לב לנקודת מפנה משמעותית בציר הזמן של בניין המקדש, ומבקש מהם להתבונן בשינוי שחל מאותו תאריך והלאה. קריאה זו מהווה קו גבול בין מה שהיה עד כה לבין מה שעתיד להתרחש [ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וָמָעְלָה משמעותו מאותו יום ולהלאה [מצודת דוד], והאות למ"ד במילה לְמִן משמשת כתוספת לשונית בלבד [אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על מהותו של יום זה, העשרים וארבעה בחודש התשיעי. בעוד שבחודש השישי עסקו העם רק בהכנות כמו הבאת האבנים ועיבודן, הרי שביום זה בחודש התשיעי החלו בפועל להניח אבן על אבן כדי לייסד את הבית [אבן עזרא]. עם זאת, משמעות המילים אֲשֶׁר־יֻסַּד הֵיכַל אינה מצביעה על יציקת יסודות חדשים לחלוטין. מדובר למעשה בהמשך הבנייה על גבי היסוד הראשון שכבר הונח בעבר בימי כורש [רש"י], או בזמן בניין המזבח [רד"ק].
לצד המשמעות ההיסטורית והמעשית, הדרישה הכפולה שִׂימוּ לְבַבְכֶם טומנת בחובה גם רובד פנימי. מעבר לקריאה הפשוטה לשים לב ולהשגיח על מה שייעשה בימים אלו [מצודת דוד], מדובר בתביעה לשינוי מהותי באופי העבודה. מרגע שיוסד היכל ה', לא די עוד בעשייה פיזית וחיצונית של בנייה, אלא ישנה דרישה שהמלאכה כולה תיעשה מתוך כוונת הלב. רק כאשר הבניין ייעשה מתוך פנימיות וחיבור, יוכלו העם לראות את התוצאות המקוות [מלבי"ם].