מערך התרומות והכלכלה של בית המקדש נשען על יושר מוחלט ועל שרשרת פיקוח מסודרת, שהבטיחה את שמירת הרכוש הציבורי. העם הביא אל לשכות המקדש את התרומות והמעשרות [מצודת דוד], והדבר נעשה בֶּאֱמוּנָה – כלומר, ביושר רב [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נדרשים להבנת המונח וְהַקֳּדָשִׁים. גישה אחת מסבירה כי מדובר בנדבות ובתרומות שהעם בחר להקדיש לה' מרצונו החופשי, מעבר לחובות הבסיסיות הקבועות בתורה [מצודת דוד, רלב"ג]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הכוונה היא למעשר שני, שאותו הביאו הבעלים לירושלים כדי לאכלו שם בזמן העלייה לרגל [רלב"ג]. אגב כך, קיימות מסורות וגרסאות שונות באשר לניקוד המדויק של המילה וְהַקֳּדָשִׁים, וישנן מחלוקות אם האות קו"ף מנוקדת בחטף קמץ, בקמץ או בשווא [מנחת שי].
כדי להבטיח את שמירת האוצרות הללו, מונתה הנהגה מוקפדת מתוך שבט הלוי [רלב"ג]. על המלאכה הופקד נָגִיד, שהוא פקיד וממונה ראשי [מצודת ציון]. לתפקיד זה נבחר כנניהו הלוי, ששמו נכתב במסורת הכתיב עם אות וי"ו יתרה [מנחת שי]. תחתיו מונה אחיו שמעי לשמש כמִשְׁנֶה, כלומר סגנו והשני לו בשרשרת הפיקוד [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].