המראה המרשים של ערימות התרומות והמעשרות מעורר במלך יחזקיהו ובשריו התפעלות עמוקה, המובילה אותם להודות ולברך באופן כפול. כאשר הם וַיִּרְאוּ אֶת הָעֲרֵמוֹת, הם פונים תחילה להודות לה'. הפרשנים מציגים שני כיוונים משלימים למהות הברכה כאשר וַיְבָרְכוּ אֶת ה'. הגישה הראשונה מתמקדת ברוחניות ובנפש העם, ומסבירה כי הברכה לה' ניתנה על כך שהוא זה שנטע בלב בני ישראל את הרצון הטוב להפריש את תרומותיהם ולהביא שפע כה רב [רש"י, מצודת דוד]. לעומת זאת, הגישה השנייה מתמקדת במישור החומרי, ולפיה ההודיה לה' היא על עצם הברכה שהעניק ליבול החקלאי של העם, מה שאפשר את הצטברות הפירות והתבואה לכדי ערימות גדולות כל כך [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לצד ההודיה לה', המלך והשרים מברכים גם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל. ברכה זו מופנית אל העם על כך שנענו לקריאה, הביאו את המתנות בפועל, וקיימו את ציווי המלך בנדיבות ובעין יפה [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].