התשובה לשפע העצום של התרומות המצטברות במקדש טמונה בשילוב שבין נדיבות העם, שביעות רצונם של המשרתים בקודש וברכה אלוהית גלויה. הדברים נאמרים כתגובה לפליאה על ערימות היבול העצומות שנותרו בחצרות בית ה'.
זהותו ותפקידו של עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ נדונים בקרב המפרשים. בעוד שיש המסבירים כי מדובר בכוהן הגדול [ביאור שטיינזלץ], אחרים טוענים כי הוא לא שימש ככוהן הגדול באותה עת, אלא היה הכוהן הממונה על ניהול בית המקדש [מלבי"ם]. הוא היה מצאצאיו של צדוק הכוהן (לְבֵית צָדוֹק), ויש המזהים אותו כאחיטוב [מצודת דוד] או מציינים שפעל עוד מימי המלך עוזיהו [רש"י].
עזריהו מסביר כי מֵהָחֵל הַתְּרוּמָה לָבִיא, כלומר מאז שהחלו להביא את התרומות למקדש [רד"ק], הכוהנים והלויים אוכלים מהן אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהוֹתֵר. הם אינם אוכלים אכילת עראי, אלא אוכלים לשובע, ועדיין נשאר שפע רב. הודאה זו באה להבהיר כי הערימות הגדולות לא נותרו משום שהיו מעט כוהנים או משום שמנעו מהם מזון, אלא למרות שהם אכלו את צורכם במלואו [מלבי"ם].
הסיבה לשפע החריג היא כִּי ה' בֵּרַךְ אֶת עַמּוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהברכה האלוהית חלה על תבואת השדה של העם, ולכן הם זכו ליבול רב והביאו תרומות ומעשרות בכמויות אדירות. לברכה זו ישנו גם היבט נוסף, שכן בעת של שפע וברכה המזון משביע יותר מאשר בעת חיסרון, ולכן הכוהנים שבעו מכמות קטנה יחסית, מה שהותיר עודף גדול [רלב"ג].
לגבי סיום הפסוק, וְהַנּוֹתָר אֶת הֶהָמוֹן הַזֶּה, קיימות כמה גישות. המילה הֶהָמוֹן מתפרשת לרוב כריבוי וכמות גדולה [מצודת ציון]. רוב הפרשנים מסכימים כי עזריהו פשוט מצביע על הערימות שנותרו מאכילת הכוהנים, ומסביר שכל השפע העצום הזה הוא העודף. לעומת זאת, יש המפרשים כי המילה מתייחסת לריבוי האנושי, המון הכוהנים והלויים שהתקבצו מכל המקומות, והעודף הזה נשמר כדי לחלקו להם מדי יום [רד"ק]. גישה שלישית מציעה כי הברכה האלוהית חלה לא רק בשדות, אלא בערימות עצמן בתוך המקדש. לפי פירוש זה ה' בירך את הנותר, וכך הפכו הערימות באורח פלא להמון כה רב [מלבי"ם].