חידוש עבודת המקדש בימי חזקיהו דרש היערכות ארגונית וכלכלית מחודשת. כיוון שבאותה עת חזרו הכוהנים והלויים למלא תפקידים ציבוריים, התעורר צורך חיוני לעדכן את רשימות היוחסין שלהם, כדי להבטיח חלוקה מסודרת של התרומות והמעשרות [ביאור שטיינזלץ].
המונח הִתְיַחֵשׂ משמעו בדיקת הייחוס ורישומו [ביאור שטיינזלץ]. הממונים השתמשו ברשימות אלו כדי לחלק את התרומה לכוהנים המיוחסים, ואת המעשר ללויים, על פי סדר תולדות משפחותיהם [מצודת דוד]. המילה אֲבוֹתֵיהֶם נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו, כפי שמופיע בכתבי היד המדויקים ועל פי המסורה [מנחת שי].
לגבי אופן החלוקה, כל אדם החל מגיל עשרים נרשם ועמד בפני עצמו, וקיבל חלוקה אישית. במידה והיו לו בנים זכרים מגיל שלוש ומעלה, הם יוחסו אליו, והוא קיבל תוספת למנתו בהתאם למספר הנפשות שעמו [מלבי"ם]. חלוקה זו של מזון מתרומות ומעשרות הקודש נועדה לפרנס את כל קהל המשרתים, כולל נשותיהם, בניהם ובנותיהם [רש"י].
ציון הגיל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה מעורר קושי, שכן בתורה נאמר שהלויים מתחילים לעבוד באוהל מועד רק מגיל עשרים וחמש. הסיבה להקדמת הגיל היא שבתקופת המלכים הרעים שקדמו לחזקיהו בטלה העבודה במקדש, והלויים שכחו את הלכותיה. לכן, הם זומנו מוקדם מן הרגיל כדי שיוכלו ללמוד, להתרגל ולהתאמן לקראת עבודת 'ה [רד"ק].
החלוקה התבצעה בְּמִשְׁמְרוֹתֵיהֶם בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, כלומר בהתאם לסדר העבודה. אנשי המשמר ששירתו בפועל במקדש זכו בזכויות מיוחדות ביום עבודתם, וקיבלו חלקים מבשר הקורבנות ומעורותיהם [מלבי"ם]. עם זאת, התמיכה הכלכלית לא הוגבלה רק למשרתים בעזרה. גם הכוהנים והלויים שטרם הגיע תורם לשרת, וישבו במגרשי עריהם ברחבי הארץ, קיבלו את חלקם מן הממונים [רש"י, מלבי"ם].