המלך יחזקיהו ניצב משתאה מול כמות עצומה של תרומות ומעשרות שהובאו אל בית המקדש. מראה השפע החקלאי שנערם מעורר בו פליאה, והוא פונה לברר את פשר הדבר עם משרתי המקדש.
כאשר נאמר וַיִּדְרֹשׁ, הכוונה היא שהמלך שאל וחקר את הכהנים והלויים עַל־הָעֲרֵמוֹת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיחזקיהו ראה את הערימות העצומות ותמה האם הכהנים והלויים כבר לקחו לעצמם מן היבול. הוא חשב בליבו שייתכן כי הם כלל לא נגעו בתבואה, שכן אם כבר לקחו את חלקם, כיצד ייתכן שנותר שפע כה רב?
מעבר לשאלת הלקיחה עצמה, ישנם פרשנים המצביעים על רבדים נוספים בחקירתו של המלך. כיוון אחד מציע שיחזקיהו ניסה להבין האם כמות כזו של מתנות הייתה שכיחה גם בעבר, בטרם החל העם להביא את התרומות באופן מרוכז לבית ה׳ [רלב"ג]. מנגד, יש מי שרואה בשאלתו של המלך ביטוי לדאגה עמוקה למצבם הרוחני והכלכלי של משרתי המקדש. לפי תפיסה זו, יחזקיהו חשש שמא הערימות נותרו שלמות משום שהכהנים והלויים הפסיקו לעסוק בתורה ובעבודת המקדש ולכן לא באו לקחת את חלקם, או לחלופין, שמערכת החלוקה כשלה והם אינם מקבלים די צורכם [מלבי"ם].
בסופו של דבר, חקירתו של יחזקיהו מובילה לתשובה מפי הכהנים, המבהירה כי השפע העצום אינו נובע מהימנעות מלקיחה, אלא מברכת ה׳ ששרתה על התבואה. הכהנים אכלו ושבעו, אך המזון התברך במעיהם עד שנותר ממנו עודף רב [חומת אנך].