ההיענות להוראת המלך לפרנס את משרתי ה' הובילה לשפע חסר תקדים של תרומות ומעשרות מצד העם. התגייסות זו לא נבעה רק מחובה הלכתית יבשה, אלא התרחבה לנדיבות יוצאת דופן שהקיפה את כל תחומי העשייה החקלאית והכלכלית.
בביאור המילים וְכִפְרֹץ הַדָּבָר, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהכוונה להתחזקותו והתפשטותו של צו המלך בעם [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, גישות נוספות מציגות זוויות שונות לביטוי: יש המפרשים זאת כציון זמן של תחילת הבאת המתנות בפועל [רד"ק], ויש הרואים בכך ביטוי לגידול במספר הכהנים והלויים שעסקו בתורה, התפתחות שדרשה מהעם להרחיב את תמיכתם הכלכלית בהם [מלבי"ם]. מנגד, גישה ייחודית מפרשת את המילה כפריצה של שפע וברכה אלוהית; כאשר העם החל להביא מעשרות כראוי, נשלחה ברכה עצומה בפירותיהם, ומתוך השפע הכלכלי שחוו כתוצאה מקיום המצווה, הם הוסיפו לתת בשמחה ובלב שלם מתנות נוספות [חומת אנך].
העם הביא רֵאשִׁית, מונח המפורש כמתנת התרומה הגדולה [מצודת דוד, רלב"ג] או כמצוות הבאת הביכורים [רד"ק]. מתנות אלו כללו דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, כאשר התירוש הוא יין והיצהר הוא שמן [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בנוסף הביאו דְּבַשׁ, שלדעת רוב הפרשנים הכוונה היא לדבש המופק מתמרים, או לפרי התמר עצמו בהיותו משבעת המינים [רש"י, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. חלק מהפרשנים מדגישים כי העם התנדב והביא תרומה מהדבש, אף על פי שאין בכך חובה מן התורה [מצודת דוד, רד"ק].
ההתנדבות והנדיבות באות לידי ביטוי מובהק במילים וְכֹל תְּבוּאַת שָׂדֶה. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו מצביעות על כך שישראל "פרצו" את גבולות החיוב המקורי, והביאו תרומות ומעשרות גם מגידולים שאינם חייבים בכך מן התורה. תוספת זו כללה פירות אילן שונים, ירקות ומיני קטניות [רש"י, רד"ק, רלב"ג, מלבי"ם, חומת אנך].
ההתרחבות בנתינה הגיעה לשיאה בביטוי וּמַעְשַׂר הַכֹּל, המלמד כי העם עישר את רכושו באופן גורף. מעבר למעשר הראשון המקובל שניתן ללויים, הם הפרישו גם מעשר בהמה, מעשר שני, ואפילו מעשר מתוך דברים שכבר הוקדשו לה' [רלב"ג, חומת אנך]. יש המרחיבים את גבולות הנתינה אף מעבר לתוצרת החקלאית, ומסבירים שהעם החל להפריש "מעשר כספים" מכל רווח כלכלי שהיה לו, הכל במטרה להבטיח פרנסה בשפע ללומדי התורה [מלבי"ם].