ההתעוררות הרוחנית בעם הובילה לנדיבות יוצאת דופן, כאשר תושבי ערי יהודה הצטרפו להבאת תרומות ומעשרות בהיקפים עצומים. הפסוק מציין כי גַּם־הֵם הוסיפו על תרומות הצומח הרגילות והביאו מעשרות של בעלי חיים [מצודת דוד]. בדרך כלל, בשרו של מעשר הבהמה נאכל על ידי הבעלים עצמם לאחר הקרבת החלקים המיועדים למזבח, אך במקרה זה החליטו הבעלים להעניק את הבשר כולו לכהנים וללויים [מלבי"ם].
באשר למושג וּמַעְשַׂר קָדָשִׁים, קיימות שתי גישות עיקריות. יש המסבירים כי הכוונה היא ל"מעשר מן המעשר" – החלק שהלויים מפרישים מתוך המעשרות שקיבלו ומעבירים הלאה לכהנים [רש"י]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבארים כי העם הגדיל לעשות והפריש מעשר גם מתוך רכוש שהוקדש לה', אף על פי שעל פי ההלכה רכוש כזה פטור ממעשר [רד"ק, מצודת דוד]. כדי לעשות זאת כהלכה, הם הקפידו להפריש את המעשר עוד בטרם הקדישו את הרכוש, ורק לאחר מכן הקדישו את הנותר [מלבי"ם].
את כל השפע הזה הם הֵבִיאוּ לירושלים [מצודת דוד] וַיִּתְּנוּ עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת. המילה ערמות מתארת צבירה של תבואה ופירות לכדי הרים של ממש [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ], וכפל המילה בא להדגיש את הריבוי העצום והכמות האדירה [מצודת ציון]. נדיבותם של בני ישראל הייתה כה רבה, עד שהמעשרות שנערמו עלו בהרבה על הצרכים האמיתיים של הלויים [מלבי"ם].