מערך החלוקה המסודר של התרומות והמעשרות לא הוגבל רק למשרתים בבית המקדש בירושלים, אלא הקיף גם את משפחות הכהנים והלויים ששהו בערי השדה ברחבי הארץ.
הפסוק מתמקד בכהנים אשר ישבו בִּשְׂדֵי מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם. ערים אלו נקראו כך משום שהיו מוקפות בשטחים פתוחים, ובהם בתים שנבנו מחוץ לחומת העיר, כאילו "נגרשו" מתוכה [מצודת ציון]. הכוונה כאן היא לאותם כהנים ששהו בעריהם משום שטרם הגיע זמן משמרתם לעבוד במקדש [מצודת דוד].
לצורך ניהול החלוקה בערי השדה, מונו אֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת, כלומר אנשים ששמותיהם פורשו וצוינו במפורש [מצודת ציון]. תפקידם של פקידים אלו, שהוזכרו בפסוקים הקודמים, היה לקבל את התרומות מאת העם ולחלק אותן באופן בלעדי לכהנים והלויים ששהו בבתיהם, ולא לאלו שבאו לעבוד בבית ה' [רש"י, מצודת דוד]. ייתכן שמדובר בפקידים מקומיים שמונו בכל עיר ועיר בנפרד, כהשלמה לממונים הראשיים שבירושלים [מלבי"ם].
חלוקת המנות ניתנה לְכָל־זָכָר בַּכֹּהֲנִים. יש המפרשים שהכוונה היא למנות המיועדות ספציפית לאכילה על ידי זכרי הכהונה [רד"ק]. עם זאת, קיימת גישה המרחיבה את משמעות הכתוב וסוברת כי המנות חולקו גם לנשותיהם ולבנותיהם של הכהנים. לפי פירוש זה, ההדגשה על "כל זכר" באה ללמד שגם ילדים קטנים, מגיל שלוש ומעלה, קיבלו מנה אישית משלהם, וקל וחומר ששאר בני המשפחה נכללו בחלוקה [רש"י].
בחלקה השני של החלוקה, הפסוק מציין שניתנו מנות וּלְכָל־הִתְיַחֵשׂ בַּלְוִיִּם. ניסוח זה מבליט הבדל מעניין בין הכהנים ללויים. הכהנים לא נדרשו להוכיח את ייחוסם המשפחתי כדי לקבל את המנות, שכן עצם העובדה שמשפחותיהם עבדו במזבח היוותה הוכחה מספקת למעמדם. הלויים, לעומת זאת, נדרשו להציג כתב ייחוס המאשר את זהותם [מלבי"ם]. היסטורית, הלויים הקפידו פחות על רישום ייחוסם בהשוואה לכהנים, שכן תפקידם נשא פחות יוקרה, היה פחות מוגדר, ולא חלו עליהם מגבלות נישואין חמורות. אולם, כאשר הוקם מערך חלוקת המנות החדש שהעניק למעמדם משמעות כלכלית ומעשית, הם החלו לברר ולתעד את ייחוסם בקפדנות כדי להיכלל בחלוקה [ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש מי שמפרש שביטוי זה אינו עוסק בבירור מעמד משפטי, אלא פשוט בא לציין שהמנות חולקו גם לנשותיהם ולילדיהם של הלויים [רד"ק].