לאחר סיום האירועים המרכזיים בירושלים, התעוררה תנועה המונית של טיהור רוחני ברחבי הארץ, כאשר העם יצא להשמיד באופן פעיל את שרידי העבודה הזרה בטרם ישובו לבתיהם. המילה הנמצאים מתייחסת לאותם אנשים שנכחו בירושלים באותה עת ויצאו ממנה לערי יהודה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
במהלך מסעם, הם פעלו לעקור כל סממן של פולחן זר: הם שיברו את המצבות ששימשו לעבודה זרה [ביאור שטיינזלץ], ויגדעו, כלומר כרתו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], את האשרים, שהיו עצים ששימשו במיוחד לפולחן [ביאור שטיינזלץ]. פעולות אלו נעשו עד לכלה, ביטוי המדגיש כי הם לא עצרו עד שהשלימו לחלוטין את מלאכת ההרס וההחרבה של כל הבמות והמזבחות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
פעולות הטיהור לא הוגבלו רק לממלכת יהודה, אלא התרחבו גם צפונה, ובאפרים ומנשה. התרחבות זו התאפשרה בזכות רקע היסטורי ייחודי: הושע בן אלה, מלך ישראל, כבר ביטל קודם לכן את עבודת העגלים בממלכת הצפון. מציאות זו היא שאפשרה להמונים להרוס את הבמות בערי ישראל ללא התנגדות, והיא גם זו שהעניקה למלך חזקיהו את האומץ לשלוח איגרות הקוראות לבני הצפון לעלות לירושלים, צעד שלא היה מתאפשר כל עוד המלוכה החזיקה בפולחן העגלים [מלבי"ם].