דברי הימים ב, פרק ל׳, פסוק כ״ז

התרוממות הרוח והעבודה הרוחנית יוצאת הדופן של חגיגת הפסח מגיעות לשיאן במעמד שבו מנהיגי העם מברכים את הציבור, ותפילתם מתקבלת ברצון.

הכתוב מציג את ברכתם של הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. ישנה מחלוקת לגבי מהותה של ברכה זו. גישה אחת גורסת כי לא מדובר בברכת כהנים השגרתית הנאמרת בכל יום, אלא בתפילה ובברכה מיוחדת ומשותפת של הכהנים והלויים יחד. מנגד, ייתכן כי אכן מדובר בברכת הכהנים הרגילה, אך הפעם היא נשמעה והתקבלה באופן עוצמתי הרבה יותר, בזכות עבודת המקדש הנפלאה שקדמה לה [רלב"ג]. באשר לתוכן הברכה, יש המפרשים כי המברכים ביקשו שה׳ ישיב את הגולים מארץ שבים, בקשה שאכן התקבלה [רש"י].

תגובתו של ה׳ לברכה מתוארת במילים וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם. ה׳ הקשיב לקולם, הסכים עמהם [מצודת דוד] ונתרצה להם [רד"ק]. קבלה זו של התפילה מהווה המשך ישיר להיענותו הקודמת של ה׳ לתפילת חזקיהו המלך לרפא את העם [רש"י], ומממשת את ההבטחה האלוהית לפיה כאשר הכהנים מברכים את ישראל, ה׳ בעצמו מברך אותם [חומת אנך].

הפסוק נחתם בעלייתה של התפילה מעלה: וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם. המילה לִמְעוֹן משמעותה מדור ומקום מגורים [מצודת ציון]. עלייתה של התפילה לשמיים מדגישה כי לא רק קורבנותיהם הפיזיים של העם היו רצויים, אלא גם תפילתם הרוחנית התקבלה בשלמות [חומת אנך]. הפרשנים מצביעים על פעולה כפולה המתרחשת כאן: מצד אחד, קולם של הכהנים פעל להשכנת השכינה במקדש הארצי, הוא מעון קודשו של ה׳, ומצד שני, תפילתם עלתה עד לשמיים, ומשם הורידה את ברכת ה׳ על עמו [מלבי"ם].