הפסוק מסביר חריגה מן הנוהל הרגיל של הקרבת קרבן הפסח. בדרך כלל, כל אדם מישראל ידע והיה רשאי לשחוט את קרבנו בעצמו [ביאור שטיינזלץ], אך הפעם נוצר מצב ייחודי שאילץ את הלוויים להחליף את הבעלים ולבצע את המלאכה במקומם.
הסיבה לשינוי זה טמונה במילים כִּי רַבַּת בַּקָּהָל, כלומר, היו אנשים רבים בקהל [רד"ק] שלא הספיקו להיטהר ולא היו מקודשים [רד"ק, מצודת דוד]. עקב טומאתם, נאסר עליהם להיכנס לעזרה שבמקדש כדי לשחוט את הקרבן [מצודת דוד, רד"ק]. אמנם אכילת הפסח בטומאה הותרה להם באותו אירוע מחוסר ברירה וזמן, אך הכניסה לעזרה נאסרה לחלוטין מכיוון שלכך היה פתרון חלופי [רד"ק].
הפתרון היה שוְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר. הלוויים מונו לעמוד במקומו של כל איש ישראל טמא ולשחוט עבורו את הפסח [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם]. פעולה זו נעשתה במטרה לְהַקְדִּישׁ לַה׳, מונח המכוון לעצם מעשה ההקדש המתבצע באמצעות השחיטה [מצודת דוד]. התערבות הלוויים הבטיחה שתהליך ההקרבה עצמו, הכולל את השחיטה ואת קבלת הדם וזריקתו על ידי הכוהנים, ייעשה בטהרה מוחלטת, וזאת גם אם הבעלים יאכלו לאחר מכן את בשר הקרבן בעודם טמאים [מלבי"ם].