החלטה היסטורית מתקבלת במטרה לחדש את קיום קרבן הפסח ולאחד את העם סביב העלייה לירושלים, לאחר תקופה ארוכה של הזנחה רוחנית.
הכרזה זו מתחילה במילים וַיַּעֲמִידוּ דָבָר, שמשמעותן קבלת החלטה וגזירה להפיץ את הקריאה בכל ערי ישראל [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים ביטוי זה כהוראה המעידה על תוקף של פקודת מלך ושרים. צעד זה נדרש משום שחכמי הדור חלקו על החלטותיו של המלך חזקיהו, והוא נאלץ להפעיל סמכות שלטונית. השליחים נשלחו באופן מיידי כדי למנוע מצב שבו העם יזלזל באיסור חמץ בפסח [מלבי"ם].
הקריאה מופצת מִבְּאֵר־שֶׁבַע וְעַד־דָּן. ציון גבולות אלו אינו מקרי, אלא נועד להדגיש שההכרזה כוונה במיוחד אל תחום מחייתם של עשרת השבטים, מתוך שאיפה לכלול את כל חלקי העם בעשיית הפסח [רש"י].
הצורך בהכרזה מיוחדת ומקיפה כל כך נובע מהמצב המתואר במילים כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב. רוב הפרשנים מבינים את המילה "לָרֹב" כהתייחסות לזמן ולתדירות. כלומר, חלפו שנים רבות ופעמים רבות שבהן בני ישראל לא קיימו את הפסח כהלכתו, ולכן היה צורך להזכיר להם ולזרז אותם [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג]. העזובה הרוחנית הייתה כה עמוקה, עד שגם מי שידע מה כתוב בתורה התייחס לכך כאל טקסט בלבד, ללא חובה מעשית לקיימו [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין המפרשת את המילה לָרֹב כהתייחסות לכמות האנשים, כלומר הרוב הדמוגרפי של העם. לפי פירוש זה, המלך חזקיהו חשש שאם יקיימו את הפסח במועדו הרגיל כאשר העם טמא, יגיעו רק מעט אנשים. על פי ההלכה, קבוצה שהיא מיעוט מתוך העם אינה רשאית להקריב את הפסח בטומאה, ולכן הוא החליט לעבר את השנה. חכמים, לעומת זאת, חלקו עליו וסברו שהרוב נקבע רק לפי כמות האנשים שנכנסים בפועל לעזרה בבית המקדש, ולכן לא היה צורך לדחות את הפסח בגלל הטומאה [מלבי"ם].