החלטת העם להאריך את החגיגות מעידה על התעוררות רוחנית יוצאת דופן. לאחר שסיימו את שבעת ימי חג המצות שהם חובה מן התורה, בחרו החוגגים להוסיף שבוע נוסף המוקדש להודאה, להקרבת זבחים לה' ולשמחה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מהלך זה מזכיר את החגיגות הכפולות שנערכו בחנוכת הבית הראשונה בימי שלמה המלך [ביאור שטיינזלץ].
באשר למניע להוספת הימים, מציגים הפרשנים כיוונים שונים המשלימים זה את זה. יש המסבירים כי וַיִּוָּעֲצוּ משמעו שהעם החליט לייחד ימים נפרדים לשמחת ההתחדשות הרוחנית, שכן על פי הכלל ש"אין מערבים שמחה בשמחה", שבעת הימים הראשונים הוקדשו אך ורק לשמחת החג עצמו ולכן נדרש זמן נוסף לשמחה המיוחדת של המאורע [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת ממקדת את הפסוק במעמד הלוויים ומפרשת כי המילה הַקָּהָל מכוונת אליהם. לפי פירוש זה, הלוויים יזמו את התוספת מכיוון שחטאיהם בעבר העיבו על השמחה בראשית החג. כעת, משזכו לכפרה, התעצמה שמחתם עד מאוד, ובמהלך ימים אלו התאחדו הכוהנים והלוויים בתפילה בעד ישראל שעלתה והתקבלה בשמיים [רלב"ג].
הביטוי שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים מבהיר כי מדובר בימים נפרדים ונוספים לימי החג [מצודת דוד], והמשך הפסוק עצמו, וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה, מפרש הלכה למעשה מה היה טיבם של אותם ימים "אחרים" – ימים שמהותם הייתה שמחה טהורה [רש"י].