בשעת משבר היסטורית, יוצאת קריאה דחופה לאחדות ולתשובה, המופנית אל שרידי העם שחוו את נחת זרועה של האימפריה האשורית. שליחי המלך עוברים ברחבי הארץ עם מסר כפול של אזהרה ותקווה, במטרה לאחות את הקרעים בין הממלכות ולהשיב את העם לאלוהיו.
הקריאה פותחת בתיאור יציאת הָרָצִים, שהם שליחים ההולכים במרוצה [מצודת ציון], כשהם מצוידים בָּאִגְּרוֹת שהן מכתבים או ספרים [מצודת ציון]. שליחות זו כללה שני ממדים: הרצים נשאו עמם את המסר הכתוב באגרות, אך מתוך המילים וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ עולה כי הם נצטוו גם להשמיע את הדברים בעל פה באוזני העם [מלבי"ם]. אגרות אלו יועדו בעיקר לאנשי ממלכת ישראל שנותרו מחוץ ליהודה [ביאור שטיינזלץ]. מבחינת נוסח המקרא, המילה וּכְמִצְוַת נכתבת באות כ' ברוב הספרים [מנחת שי].
תוכן הקריאה מבוסס על קשר של סיבה ותוצאה: שׁוּבוּ... וְיָשֹׁב. המלך קורא לבני ישראל לחזור בתשובה אל ה', ומבטיח כי בתמורה גם ה' ישוב אליהם, ירחם עליהם ויבוא לעזרתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חזרה זו נחוצה כדי למנוע השחתה נוספת של שארית העם על ידי עונש אלוהי [מלבי"ם].
הכתוב מכנה את קהל היעד הַפְּלֵיטָה, מונח המבטא הצלה [מצודת ציון], ומתייחס לשרידי ממלכת ישראל ששרדו מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים את הרקע לכינוי זה במספר דרכים המשלימות זו את זו. ראשית, חלק מהעם, במיוחד אלו שחיו בעבר הירדן, כבר הוגלו מארצם על ידי אשור, ולכן הנותרים הם בגדר פליטה [מצודת דוד]. מעבר לכך, גם אלו שטרם הוגלו בפועל חשו כאילו הם כבר בגלות. בימי המלך אחז, מלכי אשור תפסו את השלטון, ובמשך שש שנים היו בני ישראל משועבדים להם, העלו להם מנחה וחיו תחת שליטה מוחלטת. העם ידע היטב כי כל ניסיון מרידה יוביל מיד לגלות נוספת. לפיכך, ה"פליטה" הם אותם אלו שהצליחו לשרוד ולא נשלטו לחלוטין על ידי הכוח האשורי [רש"י].