שליחי מלך יהודה סבבו בכל השטח שהיה שייך לממלכת ישראל, אך נתקלו בסירוב ובלעג. כאשר נאמר כי התושבים היו מַשְׂחִיקִים עליהם, הכוונה היא שהם צחקו וזלזלו בשליחים.
הפרשנים מציעים שני מניעים מרכזיים לתגובה קשה זו, המשלימים זה את זה. מבחינה פוליטית והיסטורית, לשליחי מלך יהודה לא היה כל מעמד או סמכות באזורים אלו. יתרה מכך, עצם הרעיון לעלות אל המקדש, לאחר מאות שנים שבהן תושבי הממלכה הצפונית כלל לא ביקרו בירושלים, נראה לרבים מופרך ונלעג [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, מבחינה רוחנית ומוסרית, תגובה זו לא נבעה מכפייה שלטונית. באותה תקופה, תחת שלטונו של הושע, ניתנה לתושבים הרשות המלאה ללכת ולעבוד את ה' בירושלים, והם לא היו אנוסים להישאר בעיריהם. הלעג והצחוק נבעו מתוך רשעותם ומחטאיהם של התושבים עצמם, שבחרו מרצונם החופשי לדחות את ההזדמנות. בעקבות זלזול זה, נחתם סופית גזר דינם של השבטים לצאת לגלות [מלבי"ם].