חגיגת הפסח בימי חזקיהו היוותה רגע היסטורי נדיר של התעוררות רוחנית, שגישר על פני פער של דורות רבים והחזיר את העם לימי הזוהר של ראשית ימי המקדש. ההכרזה כי לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם מוסברת על ידי הפרשנים בכמה רבדים, החל ממשך החגיגה, דרך עוצמת הרגש ועד להרכב החוגגים.
מבחינה מעשית, ההשוואה לימי שלמה נובעת מכך שהחגיגה נמשכה ארבעה עשר ימים ברציפות. מכיוון שהעם לא עלה לירושלים תקופה ארוכה, שבעת ימי חג המצות נראו בעיניהם כמועטים מדי, והם החליטו להוסיף שבעה ימי שמחה נוספים. אורך חגיגה כזה לא נראה מאז חנוכת הבית הראשון שעשה שלמה המלך, שגם בה חגגו במשך שבועיים [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד].
עוצמתה של השִׂמְחָה גְדוֹלָה נבעה דווקא מתוך הניתוק שקדם לה. ייתכן שבימי שלמה המלך כמות העולים לרגל הייתה גדולה יותר, אך השמחה כעת הייתה עזה במיוחד משום שהייתה בה תחושה של חידוש עצום. במשך שנים רבות, תחת שלטונם של אחז ומלכים רשעים אחרים, נמנעה מהעם העלייה לרגל. החזרה לקיום המצווה לאחר שנים רבות של הפסקה הולידה התלהבות ושמחה שלא היו קיימות בשנים שבהן העלייה לרגל הייתה שגרה מובנת מאליה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
רובד נוסף שמסביר את ההשוואה לימי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, נוגע לאחדות האומה. ימי שלמה היו התקופה האחרונה שבה כל שבטי ישראל היו מאוחדים סביב ירושלים. לאחר מכן פוצלה הממלכה, ועשרת השבטים חדלו לעלות לרגל. כעת, לראשונה מאז אותו פילוג היסטורי, שבו כל חלקי העם להתאחד בירושלים [מלבי"ם].