החלטת דחיית קורבן הפסח לחודש השני נבעה מאתגרים מעשיים והלכתיים שמנעו את קיומו במועדו המקורי. המילים בָּעֵת הַהִיא מתייחסות לזמן הראוי לקיום הפסח, בחודש הראשון, הוא חודש ניסן [רש"י, מצודת דוד]. ישנה הקפדה על נוסח זה במדויק, בניגוד לשיבושי דפוס עתיקים שגרסו בטעות "ביום ההוא" [מנחת שי].
הסיבה הראשונה לדחייה נעוצה במצבם של הכהנים: כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא־הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי. הפרשנים מסכימים כי המילה לְמַדַּי משמעותה "מספיק" (למן די). כלומר, לא היו די כהנים טהורים שהספיקו להכין את עצמם כדי להתמודד עם העומס העצום של הקרבת קורבנות הפסח עבור כל ישראל. למעשה, גם אילו טיהור המקדש עצמו לא היה מתעכב ומסתיים רק בשישה עשר בניסן, עדיין היו נאלצים לדחות את הפסח בשל המחסור בכהנים מוכנים [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הניסוח המדויק של הפסוק נלמד עיקרון הלכתי חשוב: הבעיה לא הייתה טומאה מוחלטת של כלל הכהנים. אילו כל הכהנים היו טמאים, קורבן הפסח לא היה נדחה, אלא היה מוקרב בטומאה, שכן הכלל הוא שרק יחידים נדחים לפסח שני ולא ציבור שלם. המילה לְמַדַּי מדגישה שהיו כהנים טהורים, אך פשוט לא היו מספיק מהם, וזהו מצב המאפשר לעבר את השנה ולדחות את המועד [רלב"ג].
הסיבה השנייה לדחייה הייתה שוְהָעָם לֹא־נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם. עולי הרגל טרם הספיקו להגיע ולהתקבץ בעיר. עיכוב זה נבע מכך שעלייה המונית כזו לרגל הייתה אירוע מחודש שלא נעשה כמותו שנים רבות, לא בממלכת יהודה וקל וחומר שלא בממלכת ישראל, ולכן ההתארגנות והמסע ארכו זמן רב מהצפוי [ביאור שטיינזלץ].