בני ישראל שנכחו בירושלים חגגו את חג המצות במשך שבעת ימים בשמחה רבה. עשיית החג המוזכרת בפסוק במילה וַיַּעֲשׂוּ, מכוונת להקפדה על הקרבת הקרבנות הקבועים של המועד [מצודת דוד].
במהלך ימי החג, הלויים והכוהנים הללו את ה' מדי יום. חלוקת התפקידים ביניהם בעבודת המקדש נבעה מההלכה הקובעת כי הכוהנים הם אלו שתוקעים בחצוצרות על הקרבנות במועדים, ואילו הלויים אחראים במקביל על שירת ההלל [מלבי"ם].
המפרשים מציגים גישות שונות להבנת הביטוי בִּכְלֵי עֹז, המתאר את האופן שבו הללו את ה'. גישה אחת מבארת כי מדובר בכלי נגינה ספציפיים, והם החצוצרות שבהן תקעו [רש"י, מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת שהביטוי אינו מתייחס בהכרח לסוג הכלי אלא לאיכותו, כלומר שימוש בכלי נגינה חזקים, חשובים ובעלי ערך [מצודת דוד]. לעומת זאת, יש מי שמסביר שהביטוי אינו מתאר את הכלים הפיזיים עצמם אלא את צורת הנגינה, שנעשתה בעוצמה, בכוח ובהתלהבות רבה, בדומה לאופן שבו רקד דוד המלך לפני ארון הברית "בכל עוז" [רד"ק].