הקרבת קורבן הפסח מתנהלת בסדר מופתי ובחלוקת תפקידים מדויקת במקדש, תוך הקפדה על הלכות הטהרה ועל הגבולות הברורים שבין תפקידי הכהנים לתפקידי הלוויים.
המילים וַיַּעַמְדוּ עַל־עָמְדָם מתארות את מקום עמידתם, כאשר כל אחד מבצע את תפקידו המוגדר [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, יש המפרשים כי מילים אלו מכוונות ספציפית ללוויים. הלוויים עמדו במקומם הקבוע ולא הוליכו את הדם אל המזבח, שכן הולכת הדם נחשבת לעבודת קודש השמורה לכהנים בלבד, ואילו הלוויים נחשבים כזרים לעבודה זו. הקפדה זו נעשתה כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה, שאסרה עליהם לבצע עבודות אלו [מצודת דוד].
הכתוב ממשיך ומתאר כי הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת־הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם. עולה השאלה מדוע הלוויים הם אלו ששחטו את הקורבנות, ולא בעלי הקורבן כפי שנהוג בדרך כלל. התשובה לכך היא שרבים מהעם שהגיעו להקריב היו טמאים, ולכן הוצרכו הלוויים לעמוד ולשחוט את פסחיהם במקומם [רש"י, רלב"ג].
הפרשנים מסכימים כי על פי תורת משה, שחיטת הקורבן אינה מצווה הבלעדית לכהנים, ולכן כל אדם יכול לבצעה. אולם, משלב קבלת הדם בכלי ועד לזריקתו על המזבח, מדובר בעבודת כהונה מובהקת שאי אפשר למסור לידי אחרים [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה מעשית, הכהנים קיבלו את הדם, הוליכו אותו אל המזבח, והפקידו את המזרקות בידי הלוויים כדי שיהיו מוכנים לזריקה הסופית על ידי הכהנים [מצודת דוד].