לאחר שלב ההתייעצות, התקבלה ההחלטה המעשית לדחות את הקרבת הפסח ולעבר את השנה. וַיִּישַׁר הַדָּבָר מציין כי ההחלטה על דחיית הפסח התקבלה בהסכמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, עיון מדוקדק בפסוק מגלה כי ההסכמה הייתה בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל, בעוד שהשרים, שהוזכרו בפסוק הקודם כמי שהמלך התייעץ עמם, הושמטו מכאן.
השמטה זו אינה מקרית. השרים מייצגים את הסנהדרין וחכמי ישראל, ובפועל, רובם לא הסכימו עם החלטתו של חזקיהו לעבר את חודש ניסן בתוך חודש ניסן עצמו. אף על פי שהם נכחו בשלב ההתייעצות, הם לא היו שותפים להסכמה הסופית, ולכן הכתוב משמיט אותם [חומת אנך].
כיצד יכול היה המלך לפעול בניגוד לדעת רוב החכמים? מתברר כי מיעוט מתוך החכמים כן תמך בעמדתו של חזקיהו. המלך נסמך על דעת המיעוט כהוראת שעה, אך מכיוון שההלכה נקבעת על פי הרוב, השרים כקבוצה לא נכללו בהסכמה. בשל המורכבות ההלכתית של החלטה זו, התפלל חזקיהו לאחר מכן וביקש כי ה׳ הטוב יכפר בעדו [חומת אנך].