החלטה היסטורית וחסרת תקדים מתקבלת בהנהגת הממלכה, מתוך רצון לחדש את הברית עם ה' ולאפשר להמוני העם להשתתף בחג הלאומי המרכזי, לאחר תקופה ארוכה של ריחוק רוחני. המילה וַיִּוָּעַץ משמעותה שהמלך ואנשיו קיימו דיון וקיבלו החלטה משותפת [ביאור שטיינזלץ], שבעקבותיה נשלחו אגרות לכל רחבי ישראל ויהודה [רד"ק].
ההחלטה המרכזית הייתה לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, הלוא הוא חודש אייר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים נחלקו באשר למהותו ההלכתית של צעד זה. גישה אחת מסבירה כי המלך ואנשיו הסתמכו על התקדים שבתורה המאפשר לאנשים בודדים שהיו טמאים לחגוג "פסח שני" בי"ד באייר, אלא שכאן הם החליטו להרחיב את הפתרון הזה ולהחילו על כל קהל ישראל [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלא מדובר היה ב"פסח שני" רגיל, שהרי העם כלל לא חגג את הפסח במועדו המקורי בניסן. לפיכך, הוחלט לעבר את השנה: חודש ניסן הפך לאדר שני, וכך חודש אייר הפך למעשה לניסן, מה שאפשר לעם לחגוג את חג המצות במשך שבעה ימים מלאים [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. דחייה זו של לוח השנה נדרשה משום שרוב העם היה טמא, ובעקבות ההרגל רב השנים לעבודת אלילים, הלבבות טרם נכנעו לעבודת ה' והציבור הרחב לא היה מוכן או מעוניין לעלות לירושלים בזמן [רד"ק].
סביב שאלת סמכותה של החלטה דרמטית זו מתעוררת מחלוקת. מחד גיסא, יש המדגישים כי השתתפות וְשָׂרָיו וְכׇל־הַקָּהָל מעידה על כך שהמהלך זכה להסכמה ציבורית רחבה ומלאה [רד"ק]. מאידך גיסא, יש המדייקים מתוך השימוש במילה "קהל" תחת המילה "עדה" המציינת בדרך כלל את הזקנים והסנהדרין. מכאן עולה שהמלך התייעץ רק עם השרים וההמונים, אך עקף את אישורם של חכמי הסנהדרין. לפי תפיסה זו, החכמים למעשה התנגדו למהלך, משום שעיבור השנה נעשה באיחור שלא כדין (בחודש ניסן עצמו), או משום שטומאת העם אינה מהווה עילה הלכתית מספקת להוספת חודש לשנה [מלבי"ם].