המלך לוקח על עצמו את האחריות לממן את הקרבנות הציבוריים המוקרבים בבית המקדש, ודואג לאספקתם הסדירה.
המילה וּמְנָת מוסברת כמתנה או תשורה [מצודת ציון], והיא מנוקדת בקמץ בהיותה בצורת סמיכות [מנחת שי]. משמעות הכתוב היא שהמלך סיפק את חלקו מִן־רְכוּשׁוֹ, כלומר מנכסיו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. תרומה זו יועדה למימון הקרבנות הציבוריים: לְעֹלוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב שהם קרבנות התמיד, וכן וְהָעֹלוֹת לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים שהם קרבנות המוספים [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
באשר למהותה של תרומה זו ומקורה המדויק, מציגים הפרשנים שתי זוויות שונות. גישה אחת מדגישה את נדיבותו של המלך, שהתנדב לממן את כלל קרבנות הציבור מרכושו הפרטי כדי להקל את העול הכלכלי מעל העם [רלב"ג]. נתינה זו נעשתה ברצון [רש"י], כמתנה שנועדה לכסות את דמי העולות [מצודת דוד].
מנגד, יש המבארים את המונח וּמְנָת כחלק או מנה המגיעים למלך מאת העם. על פי גישה זו, מכיוון שקרבנות התמיד מחויבים לבוא מקופת הציבור דווקא, המלך השתמש באותם כספים שגבה מהציבור ואשר הפכו לרכושו, כדי לממן את הקרבנות. בדרך זו, נשמר מעמדם של הקרבנות ככאלו שניקנו מכספי הציבור [מלבי"ם].