סיומה של תפילת שלמה מלווה בהתגלות אלוהית עוצמתית המאשרת את קבלת התפילה והקרבנות. וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל, ירדה אש מן השמים וכבוד ה' מילא את המקדש [ביאור שטיינזלץ].
הופעת האש מעוררת שאלה פרשנית, שכן ירידתה אינה מוזכרת כלל בתיאור המקביל של חנוכת המקדש בספר מלכים. ההסבר לכך נעוץ במסורת שלפיה האש שירדה עוד בימי משה רבנו לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד בניין בית המקדש הראשון. משום כך, מחבר ספר מלכים לא ציין את האירוע, שכן לא היה מדובר באש חדשה שירדה כעת לראשונה. מחבר ספר דברי הימים, לעומת זאת, מזכיר את ירידת הָאֵשׁ, מפני שהעם ראה בפועל כיצד אש השמים נעתקת ועוברת ממזבח משה אל המזבח החדש [מלבי"ם].
לגבי מקור האש מֵהַשָּׁמַיִם, קיימת הערה על מסורת הכתיב. בעוד שבכתבי יד ישנים מסוימים נכתב בטעות "מן השמים" בשתי מילים, המסורה קובעת במפורש שיש לכתוב זאת כמילה אחת מחוברת, שכן זוהי צורה יחידאית במקרא, בניגוד לצירוף הנפוץ "מן השמים" המופיע פעמים רבות [מנחת שי].
התיאור החותם את הפסוק, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַבָּיִת, אינו מתאר בהכרח תופעה שהחלה רק לאחר ירידת האש. למעשה, כבוד ה' שרה ומילא את המקדש באותה עוצמה עוד קודם לכן, החל מהרגע שבו יצאו הכהנים מן הקודש והחלו להרים את קולם בשירה, כפי שתואר בשלבים המוקדמים יותר של חנוכת הבית [מצודת דוד].