מעמד ההודאה במקדש מתאפיין בסדר מופתי ובשילוב הרמוני בין הכהנים, הלויים וקהל העם, כאשר לכל קבוצה תפקיד ומקום מוגדרים. הכהנים והלויים ניצבים עַל מִשְׁמְרוֹתָם, כלומר, כל משמר עומד במקומו המיוחד והמיועד לו [מצודת דוד], על פי החלוקה לעשרים וארבעה משמרות שקבע דוד המלך, כך שכל משמר משרת בתורו במהלך השבוע שלו [רש"י].
תפקידם של הלויים במעמד זה הוא לְהֹדוֹת לה', והם עושים זאת באמצעות כלי שיר, תוך אמירת מזמורי הודאה המכילים את הפסוקים "הודו לה' כי טוב" ו"כי לעולם חסדו" [רש"י, מצודת דוד].
הביטוי בְּהַלֵּל דָּוִיד בְּיָדָם זכה למספר פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לכלי הנגינה עצמם, אותם הכין דוד המלך לצורך ההלל, והם אלו שהיו פיזית בידי הלויים. מנגד, יש המפרשים שהכוונה היא לתוכן השירה, כלומר שהלויים שרו את מזמורי ההלל שחיבר דוד. לפי הבנה זו, המילה "בידם" מציינת שהמזמורים הושרו על פי מנגינת הכלים שהחזיקו [רד"ק], או שהלויים ממש החזיקו בידיהם טקסטים כתובים של שירי דוד ושרו מתוכם [ביאור שטיינזלץ].
מול הלויים ניצבים הכהנים. המילה מַחְצְרִים (הנכתבת במסורת הכתיב עם אות צד"י כפולה [מנחת שי]) משמעותה שהם תוקעים ומריעים בחצוצרות. בכך הם מקיימים את הציווי בתורה המחייב את בני אהרן הכהנים לתקוע בחצוצרות [רש"י]. הכהנים ניצבים נֶגְדָּם, כלומר ממש ממול לקבוצת הלויים המנגנים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
את המעמד חותם הקהל הרחב, כאשר וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹמְדִים על רגליהם כדי להאזין בכבוד לשירת ההלל וההודאה [מצודת דוד].