במעמד חנוכת המקדש, ריבוי הקרבנות העצום חייב היערכות מרחבית מיוחדת שחרגה מגבולות המזבח הרגיל. לשם כך, וַיְקַדֵּשׁ שְׁלֹמֹה אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר, היא חצר הכהנים [רלב"ג, מצודת דוד]. הפעולה נדרשה משום שהמזבח לֹא יָכוֹל לְהָכִיל, כלומר לא היה מסוגל להחזיק [מצודת ציון], את הכמות האדירה של הקרבנות. קרבנות אלו כללו את הָעֹלָה, שהיא קרבן הנשרף כליל, ואת הַחֲלָבִים, שהם חלקי השומן של זבחי השלמים המיועדים להקטרה [ביאור שטיינזלץ].
באשר לאופן שבו קידש שלמה את החצר, נחלקו המפרשים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששלמה קידש את רצפת העזרה עצמה בקדושת מזבח, כהוראת שעה, והקרבנות הוקטרו ישירות על גבי הרצפה, שכן גם מזבחו הגדול של שלמה לא הספיק לאירוע זה. דעה נוספת מציעה ששלמה לא השתמש ברצפה עצמה, אלא בנה בחצר מזבח נוסף באופן זמני [רד"ק].
מנגד, ישנה גישה החולקת על ההנחה שהמזבח של שלמה לא הספיק. לפי דעה זו, מזבח האבנים החדש שבנה שלמה היה עצום בממדיו וגדול פי כמה מאות ממזבחו של משה, ולכן בוודאי יכול היה לשאת את כל הקרבנות. לאור זאת, קידוש החצר משמעו ששלמה קבע בה באופן קבוע את מזבח האבנים החדש, המחובר לרצפה. לפי פירוש זה, המילים מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אינן מתייחסות למזבחו של שלמה, אלא למזבח הנחושת המקורי שעשה משה במדבר, שהוא זה שהיה קטן מדי ופסול מלהכיל את עבודת המקדש רחבת ההיקף [רש"י בשם ר' יוסי, מצודת דוד].