הניגוד החריף בין תפארתו של בית המקדש בעבר לבין חורבנו בעתיד מעורר תדהמה אוניברסלית. הריסותיו של המבנה המפואר יהפכו לעדות אילמת שתגרום לכל רואה לעצור ולשאול לפשר האסון.
הביטוי אֲשֶׁר הָיָה עֶלְיוֹן מתייחס למצבו של הבית קודם החורבן. הפרשנים מסכימים כי בעבר היה המקדש מרומם, עליון ונפלא בעיני כל מי שחלף על פניו [מצודת דוד, רד"ק], וזאת כהסבר והמשך להבטחה המוקדמת כי הבית אכן יהיה עליון [מלבי"ם].
אולם, בעת החורבן המצב יתהפך לחלוטין, ולְכָל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם. המילה יִשֹּׁם מפורשת על ידי כלל הפרשנים כלשון תמהון והשתוממות. כלומר, כאשר הבית ייחרב, כל מי שיעבור במקום יכה בתדהמה עמוקה לנוכח גודל ההרס [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], ואף ישרוק בפליאה נוכח המראה הקשה [רד"ק].
מתוך אותה השתוממות תעלה השאלה בַּמֶּה עשה ה׳ ככה. מילה זו מתפרשת במשמעות של "על מה" או "בעבור מה" [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העוברים והשבים יתהו וישאלו מהי הסיבה שבגללה הביא ה׳ כליה כה קשה על הארץ ועל הבית שהיה כה מרומם ונישא.