התגלות השכינה מביאה את העם לתגובה פיזית ורוחנית עמוקה. בני ישראל עומדים ורואים את האש יורדת מן השמיים ואת כְּבוֹד ה' המתגלה על המקדש, בין אם באמצעות הופעת ענן ובין אם באורח אחר של התגלות [ביאור שטיינזלץ].
בתגובה למראה הנשגב, העם כורע ומשתחווה עַל הָרִצְפָה. הפרשנים מבארים כי מילה זו מתארת את קרקע העזרה שהייתה רצופה במצע של אבנים, ולפי חלק מהדעות מדובר באבני שיש [מצודת ציון, רד"ק]. לפעולת ההשתחוויה על רצפת האבנים ישנה משמעות הלכתית ורעיונית. באופן כללי, חל איסור להשתחוות על רצפת אבנים, והדבר מותר במקדש בלבד. ברגע שראו העם את האש והבינו בבירור כי זהו המקום הנבחר על ידי ה', הם השתחוו על רצפת האבנים ללא חשש [מלבי"ם]. יתרה מזאת, הכתוב מדגיש את כריעת העם על הקרקע במקום שבו עמדו, בהמשך לכריעתו של שלמה המלך שהתבצעה על הכיור המיוחד שעליו עמד [רד"ק].
לצד ההשתחוויה הפיזית, העם מגיב גם בדיבור: וְהֹדוֹת לַה'. הם מודים לה' ואומרים את דברי ההלל המופיעים בהמשך הפסוק "כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", מזמור המוכר במסורת כ"הלל הגדול" [מצודת דוד].