חגיגות חנוכת המקדש השתלבו עם מועדי חודש תשרי, והביאו להתכנסות המונית וחסרת תקדים של העם מכל קצוות הממלכה. המילים אֶת הֶחָג מכוונות לחג הסוכות [ביאור שטיינזלץ]. צירוף האירועים הוביל לכך שמלבד ימי חנוכת הבית, העם המשיך להרבות בהבאת קרבנות גם במהלך שִׁבְעַת יָמִים של החג עצמו, לכבוד חנוכת המקדש [מצודת דוד].
הדגשת שבעת הימים באה לבאר הבדל מהותי בין התקופות. בעוד שבספר מלכים מתוארים ארבעה עשר ימי חגיגה רצופים, הרי שכאן מובהר כי שבעת הימים הראשונים הוקדשו לחנוכת המזבח בלבד ולא נחשבו לחג רשמי, ולכן עשיית מלאכה הייתה מותרת בהם. הבחנה זו מעוררת נידון לגבי יום הכיפורים שחל באותם ימים: לכאורה, כיוון שלא היה מדובר בחג של ממש, העם היה אמור לצום. אף על פי כן, חז"ל מסרו שהעם אכל ביום הכיפורים באותה שנה, וקביעה זו נשענת על התיאור המקביל בספר מלכים שבו גם ימים אלו הוגדרו כחג [מלבי"ם].
הנוכחות העצומה המתוארת במילים קָהָל גָּדוֹל מְאֹד משקפת את המציאות שבה ישבו אז בני ישראל בכל גבולותיה הרחבים של הארץ [ביאור שטיינזלץ]. גבולות אלו מפורטים בפסוק מצפון ועד דרום: הגבול הצפוני מוגדר מִלְּבוֹא חֲמָת, שהוא אזור הכניסה לעיר חמת הממוקמת בצפון סוריה של ימינו, והגבול הדרומי של תחום שלטון שלמה מגיע עַד נַחַל מִצְרָיִם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].