חגיגת חנוכת המזבח הייתה אירוע חסר תקדים באורכו, שחיבר שני מועדים שונים לרצף ארוך של שמחה. חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים מתייחס לשבעה ימי חגיגות שהתקיימו מיד לפני חג הסוכות, ולאחריהם חגגו את וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים, שהם שבעת ימי חג הסוכות עצמו. רק לאחר שהשלימו את ארבעה עשר ימי השמחה הללו, וַיַּעֲשׂוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת, כלומר התכנסו וקיימו את חג שמיני עצרת בדיוק כפי שקובע משפט התורה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
רצף זמנים זה יצר מצב יוצא דופן. מכיוון ששבעת ימי החנוכה קדמו מיד לסוכות, חל יום הכיפורים בתוך ימי החגיגות. במהלך ימים אלו העם חגג, הקריב זבחי שלמים, אכל ושתה, ובכך למעשה ביטל את הצום ביום הכיפורים של אותה שנה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מעשה חריג זה של אכילה ביום הכיפורים והקרבת הקרבנות התאפשר משום שנעשה על פי הוראה מיוחדת של נביא [ביאור שטיינזלץ]. למרות ביטול הצום, הדבר לא נחשב לעם לעוון, ואף זכה לאישור שמימי כאשר יצאה בת קול והכריזה כי כל המשתתפים מזומנים לחיי העולם הבא [רד"ק].