השלמת בניית המקדש וחגיגות חנוכת הבית מגיעות לסיומן, והעם שב לביתו בתחושת התעלות רוחנית והודיה. הכתוב מציין כי וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי (חודש תשרי, לאחר סיום שבעת ימי חג הסוכות ושמיני עצרת) המלך שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מעירים על סתירה לכאורה בין פסוק זה לבין התיאור המקביל בספר מלכים, שם נאמר שהעם שולח כבר ב"יום השמיני", כלומר בעשרים ושניים בחודש. ליישוב הפער, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שביום השמיני העם אכן קיבל רשות ללכת, אך מכיוון שהיה זה יום חג שבו אסור לנסוע והוא אף דורש לינה בירושלים, הם המתינו ויצאו לדרכם רק למחרת, בעשרים ושלושה בחודש. עיכוב זה הצריך אותם להיפרד מהמלך פעם נוספת, ומכאן למדו חכמים הלכה ולפיה תלמיד שנפרד מרבו אך נשאר ללון באותה עיר, צריך להיפרד ממנו שוב למחרת [רד"ק, מנחת שי].
הסבר נוסף מציע כי ביום השמיני שלמה שחרר רק את מי שהתגורר בתוך "תחום שבת" ויכול היה ללכת לביתו באותו יום, ואילו שאר העם שולח ביום למחרת [רש"י]. גישה אחרת מדייקת כי ביום השמיני העם שוחרר רק מחובות חנוכת הבית, אך רק בעשרים ושלושה בחודש הם נשלחו ממש לבתיהם [מלבי"ם].
העם חזר לביתו כאשר הם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב. שמחה זו נבעה מכך שזכו לראות את השכינה שורה בבית המקדש הבנוי [מצודת דוד, חומת אנך]. מסורת נוספת מוסיפה רובד של ברכה אישית, ולפיה הביטוי מרמז לכך שנשותיהם הרו וילדו בנים זכרים בזכות השתתפותם במצווה [חומת אנך].
שמחתם הייתה עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה. טובה זו היא קיום ההבטחה האלוהית לדוד, שבנו ירש את כיסאו והוא זה שיבנה את המקדש [רש"י, מצודת דוד]. בניין הבית על ידי שלמה, בנה של בת שבע, היווה גם הוכחה פומבית לכך שה' מחל לדוד על חטאו עמה [חומת אנך]. הבחירה בשלמה מכל אחיו למשימה זו הודגשה גם בזכות חכמתו הרבה [רש"י].
הטובה נעשתה גם וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ. העם נוכח לדעת שאף הבטחה אלוהית לא הופרה, והם זכו לשבת בביטחון, בשלווה ותחת שלטון יציב [רש"י]. בנוסף, הם זכו למחילה מיוחדת על כך שאכלו ושתו ביום הכיפורים של אותה שנה, שכן חגיגות חנוכת המקדש נמשכו שבעה ימים ברציפות וכללו בתוכם את יום הכיפורים. מכיוון שההלכה קובעת שאין מערבים שמחה בשמחה, הצטוותה האומה לחגוג ולא לצום, וה' מחל להם על כך [חומת אנך].