דברי הימים ב, פרק ז׳, פסוק י׳

יצא לכם פעם להשתתף באירוע כל כך מרגש ומשמח, שפשוט לא רציתם שהוא ייגמר? תארו לעצמכם את בני ישראל אחרי ימים ארוכים של חגיגות מדהימות לכבוד סיום הבנייה של בית המקדש. וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, כלומר בחודש תשרי מיד אחרי חג הסוכות, המלך שלמה שִׁלַּח אֶת הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם, שזה אומר שהוא נפרד מהם ושלח אותם לבתים שלהם. האמת היא שהמלך נתן להם רשות ללכת כבר יום קודם, אבל מכיוון שזה היה יום חג שאסור לנסוע בו, הם חיכו בסבלנות, נשארו לישון בירושלים, נפרדו מהמלך פעם נוספת ויצאו לדרך רק למחרת. העם חזר הביתה כשהם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, והשמחה הגדולה הזו הגיעה מכיוון שהם זכו לראות במו עיניהם את הנוכחות של ה' שורה בתוך בית המקדש. הם הודו עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִיד וְלִשְׁלֹמֹה, כי ה' קיים את ההבטחה שלו לדוד המלך, שהבן שלו ירש את המלוכה והוא זה שיזכה לבנות את המקדש. הטובה הגדולה הזו הייתה גם וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כי בני ישראל ראו שה' שומר על ההבטחות שלו והם יכלו לחיות בשקט ובביטחון. בנוסף, הם זכו לסליחה מיוחדת מה', כי באותה שנה חגיגות המקדש נמשכו שבעה ימים רצופים וכללו בתוכן גם את יום הכיפורים. בגלל שהם נצטוו לשמוח בחנוכת המקדש ואסור היה להם לצום, ה' סלח להם באהבה על כך שאכלו ושתו ביום הקדוש הזה.