יצא לכם פעם לקרוא סיפור על אדם שעשה מעשים רעים, ותהיתם אם בסוף הוא התחרט על כך? כשמסכמים את תקופת המלכות של מנשה, הכתוב מזכיר את וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא. מילים אלו באות ללמד אותנו שמנשה לא רק עבד עבודה זרה, אלא גם נהג לפגוע בנביאים שהוכיחו אותו, כלומר הנביאים שניסו להעיר לו ולהראות לו את הדרך הנכונה, וביניהם גם הנביא ישעיהו.
אבל הדבר המפתיע ביותר הוא מה שלא כתוב כאן. אם נסתכל בספר דברי הימים, נגלה אירוע סוער מאוד שקרה בסוף ימיו של מנשה. מסופר שם ששרי צבא אשור תפסו אותו ולקחו אותו כאסיר לבבל. מתוך הקושי והצרה, מנשה נכנע, התפלל אל ה׳ וחזר בתשובה. ה׳ שמע את תפילתו, החזיר אותו להיות מלך בירושלים, ומנשה תיקן את מעשיו, סילק את העבודה הזרה וציווה על העם לעבוד את ה׳. העובדה שהסיפור המיוחד הזה הושמט מכאן לחלוטין, משאירה אותנו עם שאלה גדולה למחשבה: מדוע נבחרו להיכתב כאן רק החטאים של מנשה, ולא החזרה בתשובה שלו?